הם מוחים ושרים

שירי המחאה הראשונים בארצות הברית, כך על פי סרט הטלוויזיה התיעודי "Strange Fruit", היו שירים של עבדים שביכו את גורלם אך נאלצו לעשות זאת באופן מרומז. השירים, שנפוצו במאה ה-18, היו לרוב בעלי נושא תנ"כי, למשל "שלח את עמי", בהם הזדהו העבדים השחורים עם בני ישראל האסורים. במאה ה-19 השתמשו תנועות המחאה נגד העבדות ובעד זכויות בחירה לנשים בשירים בכדי לקדם את מאבקן. המאה ה-20, שנשאה איתה מאבקים למען זכויות האדם ונגד המלחמות, הניבה כמה ז'אנרים שנועדו לזעוק את זעקת המקופחים. הנה הבולטים שבהם.

כשפיט סיגר בן ה-89 עלה על הבמה לצד ברוס ספרינגסטין לפני כחודש, במופע ההשבעה של ברק אובמה, עם השיר "הארץ הזו היא ארצך", היתה בכך משום סגירת מעגל, או צדק פואטי, אם תרצו. לפני 50 שנה נרדף סיגר, שבצעירותו היה חבר בתנועה הקומוניסטית, על ידי הממשל ב"ציד המכשפות" של מקרתי. הוא נחשד בפעילות אנטי-אמריקאית, וסירובו להעיד מול הקונגרס הובילו לעונש מאסר (שבוטל בהמשך), לאיסור יציאה מהארץ ולחרם מצד אולמות הופעה רבים.

סיגר (במרכז) עם ספרינגסטין בהשבעה. צדק פואטי (צילום: AP)

סיגר לא נכנע, ובמשך שנים המשיך להיות אקטיביסט, המוחה נגד מלחמה וגזענות ובעד שוויון זכויות בעבודה והבנה בינלאומית. להיטיו, "If I Had A Hammer" ו-"We Shall Overcome" (עיבוד שלו לשיר נשמה עתיק), אומצו בהפגנות למען זכויות אדם ובראשן המצעד שהנהיג מרטין לותר קינג ב-1963. אגב, סיגר ולהקתו The Weavers היו האמנים היחידים שהביאו שיר בעברית לראש מצעד המכירות של ארצות הברית. הגירסה שלהם לשיר "צאנה צאנה", מ-1949, הגיעה למקום השני במצעד.

אחד האנשים שהושפעו מאוד מסיגר היה פיל אוקס, זמר מחאה שהרבה להופיע בהפגנות נגד מלחמת וייטנם ולמען זכויות עובדים וזכויות האזרח. הוא כתב שירים בנושאים אקטואלים, כמו שיר שהוקדש לבריחה מהגיוס לוייטנם, או השיר "I Ain't Marching Anymore", שנכתב מנקודת המבט של חייל, עם הפזמון: "תמיד אלה הזקנים שמובילים אותנו למלחמה, תמיד אלה הצעירים שנופלים". ב-1975 הופיע אוקס, לצד ג'ואן באאז, סיגר, אודטה והארי בלפונטה, בקונצרט ענק לכבוד סיום מלחמת וייטנם. המופע נערך בסנטרל פארק, מול 100 אלף איש.

אוקס, שסבל מהתמכרות לאלכוהול וממאניה-דיפרסיה, התאבד בגיל 35.

(אילת יגיל)

Punk

דומה שאין מוזיקה מחאתית יותר מאשר פאנק, שכל סיבת קיומו היא כדי לצעוק את מה שיש לך בראש, כדי לכעוס על מה שמפריע לך ולאחרים וכדי להוציא את הכעס והאנרגיה מאלה. אם זה פוליטי, חברתי, כלכלי או אישי - הפאנקיסטים זועמים ויש להם הרבה סיבות טובות לכך. אף פעם לא נוכל למנות את כל מוזיקאי הפאנק המוחים, אבל על איש אחד, מהאבות החשובים של הז'אנר, לא יכולנו להתעלם, השם הוא ג'לו ביאפרה.

ביאפרה היה סולן להקת "Dead Kennedys", להקת הפאנק המוצלחת, שנודעה גם בדעותיה השמאלניות. אריק בושה אימץ את השם "ג'לו ביאפרה" כדי להביע את מחאתו: "ג'לו", על-שם מותג האוכל העולמי המוכר, ו"ביאפרה", על שם המדינה האפריקאית קצרת השנים שהורעבה על ידי ניגריה. 

קחו שיר כמו "Kill The Poor": ביאפרה, כמובן, לא מתכוון להרוג את העניים. הוא כתב את השיר מנקודת המבט של ממשלות הימין, אותן הוא כל כך מתעב. אבל המוזיקה היא רק חלק קטן מהמסע החברתי והפוליטי אליו יצא ביאפרה. שימו לב לאתר הזה, שקורא להריץ את ביאפרה לנשיאות ארצות הברית ב-2012. המפלגה בה הוא חבר היא המפלגה הירוקה של ארצות הברית, אשר, כמו אחיותיה הירוקות ברחבי העולם, גם היא תומכת כמובן בשיווין זכויות, צדק חברתי, איכות הסביבה וכו'. מזה שנים נלחם ביאפרה באומץ עבור מה שחשוב לו, במוזיקה, בפוליטיקה או באלבומי ומופעי ה"ספוקן-וורד" שלו, שם הוא פולט למיקרופון את כל מחשבותיו. 

רולינס מבקר אצל חיילי ארה"ב בקירגיסטן (צילומים: Gettyimages)

אקטיביסט ופאנקיסט ידוע אחר, שיוצא גם הוא לסיבובי "ספוקן-וורד" מצליחים, הוא הנרי רולינס. גם הוא יגיד לך בפנים את כל מה שהוא חושב. רולינס, אייקון פאנק אדיר, לשעבר זמר "בלאק פלאג", ביקר לפני כשנתיים בישראל ועל הבמות ערך את מופע הסיפורים שלו.

בראיון ל-ynet, ניסח רולינס, פעיל חברתי ותיק, את דעותיו על הממשל של בוש, בצורה הברורה ביותר. כמו בשיר של הדד קנדיז, גם רולינס כואב את התעלמות הממשל מהאוכלוסיה הנחשלת, בעיקר לאחר אסון הוריקן קתרינה: "אתה שחור? אתה עני? לא איכפת לנו, תמות".

כשנשאל האם אי פעם חשב לרוץ למשרה ציבורית הוא אמר: "בחיים לא. אני חושב שכאזרח פרטי אתה יכול לעשות הרבה יותר. אני עוסק הרבה בצדקה ובעבודה התנדבותית ותורם לארגונים. כך, לבדי, אני עושה שינוי גדול הרבה יותר. אין בי את האכזריות הנדרשת שיש לפוליטיקאים".

כמו הפאנק, גם הראפ וההיפ-הופ נולדו מתוך זעקה גדולה. אותה הזעקה אמנם עברה גלגולים רבים ובדרך גם הפכה למוזיקה הפופולרית ואולי הרווחית ביותר בעולם, אבל היא נשמעת עד היום מתוך הרחובות, על ידי אמנים שרוצים משהו אחר בחיים, עבורם ועבור קרוביהם.

ההרכב הגדול ביותר המקשר ראפ עם פוליטיקה, חברה וכעס, הוא ללא ספק "פאבליק אנמי". צ'אק די, עם פלייבור פלייב לצידו, היה בשנים מסוימות השופר של אמריקה השחורה והמדוכאת. מאלבומה הראשון של הלהקה, בשנת 87', כשהראפ המסחרי עוד היה בחיתוליו, צ'אק די שם על המפה את דעותיו ואמרותיו. "It Takes A Nation Of Millions To Hold Us Down" היה האלבום שהפך את "פאבליק אנמי" למעצמה. עם להיטים כמו "Don't Believe The Hype" או "Bring The Noise", צ'אק די הפך את המחאה שלו בממשל ובתקשורת לכלל עולמית.

צ'אק די. השופר של אמריקה השחורה והמדוכאת 

עוד הרכב שהפך לענק בשנות השמונים הוא "NWA". בשונה מצ'אק די וחבריו, "NWA", שבה החלו הקריירות של דר' דרה, אייס קיוב ואיזי אי המנוח, לקחה את הכעס שלה למקומות קיצוניים יותר מבחינה מילולית והפכה להרכב הגנגסטר-ראפ הגדול ביותר. השיר הידוע ביותר של "NWA" (ראשי תיבות של "Niggaz With Attitude") היה "Fuck Tha Police", שיר שזעזע רבים כשיצא לראשונה והפך במהלך השנים לאחד משירי המחאה הגדולים ביותר בכל הזמנים. השיר זועק על הדיכוי של השחורים בשכונה, על ההיטפלות של המשטרה לשחורים ועל מערכת המשפט הדפוקה. 21 שנה חלפו מאז שיצא השיר, ולא נראה שתקום בקרוב הלהקה או ההרכב, שיאמרו את הדברים בבוטות שכזו ויצליחו לסחוף אחריהם כל כך הרבה קהל.

(אור ברנע)

ל"מלכת אמבטיה" לא היה סיכוי במציאות הישראלית של 1970. הקהל, הממסד והתקשורת התקשו לשאת את המחזה הפרובוקטיבי של חנוך לוין, שהתקומם נגד האופוריה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים. הכנסת סערה ואנשים ולא שקטו עד שתיאטרון הקאמרי הסיר את ה"מלכה" מהרפרטואר שלו. כמעט ארבעים שנה אחר כך, הוציאה להקת "הבילויים" שני אלבומים מלאים בטקסטים פוליטיים פרובוקטיביים - והתוצאה? קהל מתמוגג וביקורות אוהדות ברובן. ואיך מגיב הממסד שנגדו הם מוחים? לא מחבק ולא מקיא. פשוט אדיש לקיומם.

הבילויים. קהל מתמוגג וממסד אדיש (צילום: רונן ללנה) 

כמו בכל תקופת בחירות בישראל, גם זו שמתקיימת היום משקפת מציאות מתוחה וקריטית. איך זה משפיע על השירים שנכתבים כאן? האם עדיין נוצרים שירי מחאה? כיצד הם מתקבלים?

סקירת מצב זריזה מגלה שהמלחמה האחרונה הצמיחה כמה שירי עידוד פטריוטיים ("רקפות בין הסלעים" של אריאל הורוביץ, "פרחים בצבע זית" של זהבה בן). ומה עם מחאה? היו פה ושם הפגנות, אבל הפסקול שלהן לא כלל שירים חדשים. עם זאת, גם בימים אלה ממשיכה להיות מוצגת "מלחמה - אופרת רוק" של היוצר קובי ויטמן, שנכתבה בעקבות מבצע "חומת מגן" ועוסקת בהרס שגורמת המלחמה. המבקרים משבחים אותה, הקהל מתמוגג - ואף אחד לא מתעצבן.

גם "מאמי" – אופרת הרוק הבוטה שכתבו הלל מיטלפונקט, אהוד בנאי ויוסי מר חיים, על הכיבוש והקיפוח ב-86', זכתה להצלחה רבה, אם כי שיריה לא הושמעו ברדיו. כאשר הועלתה מחדש גרסה שלה ב-2002, היא כבר כמעט ולא עוררה עניין.

מלכת אמבטיה. לא היה לה סיכוי בישראל של 1970 (צילום: ישראל הרמתי)

שירי מחאה תמיד היו כאן, אבל מעטים עוררו זעם אמיתי. "שיר לשלום" של יעקב רוטבליט אמנם התפרסם בהתנגדות אליו – לצד האהדה, אבל יוצרים כמו שלום חנוך, שכתב אלבומים שלמים מלאי ביקורת חברתית ופוליטית ("מחכים למשיח", "א-לי-מות") וגם שירים בודדים ("לא עוצר באדום", "ראש המשלה" ועוד) לא עורר מעולם תגובות חריגות. כך גם "משינה" ("למה לי פוליטיקה עכשיו"), "תיסלם" ("פרצופה של המדינה") ו"הדג נחש" – להקה שנודעת בשירי מחאה חברתית ופוליטית.

בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, להקת "הקליק" התבססה כולה על שירי מחאה (לאו דווקא ישראלית, לעיתים קיומית-אוניברסלית), אבל מאחר שמלכתחילה לא כיוונה למיינסטרים, היא נותרה בשוליים, למרות ההערכה. שיר שפרץ אז את גבולות השוליים היה "שפוי מלחמה" של להקת "טנגו" העוסק בהלם קרב. בשנת 86' (השנה שבה הוצגה "מאמי", אגב) נאסרה השמעתו ברדיו, לא רק בגלל מסריו, אלא גם בעקבות השימוש במילה "זין", שצונזרה ממנו בביפ ארוך. גם השיר "מתל אביב לביירות" של סי היימן, שנכתב בתקופת מלחמת לבנון, נאסר לשידור ועורר מהומה.

כשהגיעה האינתיפאדה הראשונה, כבר היו כמה וכמה "שירי נגד" שנפסלו לשידור תוך כדי סערה תקשורתית. ושוב היתה זו סי היימן, שב-88' נפסל שירה הפוליטי "יורים ובוכים". השנה שאחר כך היתה עתירה בשירי מחאה. שרון בן עזר ("פוליאנה פרנק") כתבה את השיר "גיבור צבא ההגנה", שכלל מילים בוטות וקליפ עם צילומים של חיילי צה"ל באינתיפאדה. הוא נאסר להשמעה ברדיו ועורר גינויים.

אלברשטיין. העזה לזהות את עצמה פוליטית (צילום: אלי אלגרט) 

אבל הסערה האמיתית הגיעה מזמרות המיינסטרים – חוה אלברשטיין ונורית גלרון - ש"העזו" לזהות את עצמן פוליטית. אלברשטיין כתבה ושרה את "חד גדיא", שמבוסס על המזמור הנודע מההגדה של פסח, וקוממה במיוחד כשהתריסה באמצעותו: "הייתי פעם כבש וגדי שליו. היום אני נמר וזאב טורף". התוצאה: החרמה של השיר בתחנות הרדיו ושערורייה תקשורתית. גם נורית גלרון ביטאה דעות פוליטיות שנויות במחלוקת באלבומה "אחרינו המבול" ושיר הנושא שלו נפסל לשידור בגלי צה"ל וגם הוא עורר תגובות קיצוניות בגלל הפזמון: "לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה. זה רק עושה לי רע".

בניגוד לשמאל, הימין לא הצליח כמעט ליצור שירי מחאה שנכנסו לתודעה הישראלית. מתקופת ההתנתקות ב-2005 זכור השיר "זה לא יקרה" של בני אלבז, שהפך להמנון אהוב על "הכתומים". גם אריאל זילבר ניסה למחות, בשירו "יהודי לא מגרש יהודי" (של שלום פליסר), אבל השיר כמעט ולא זכה להדים. האם מקורה של השתיקה בסיבות פוליטיות, באדישות כללית או להיפך, בפתיחות וסובלנות? נראה שחוסר האכפתיות פשוט עבר מהשירים לזמרים ששרים אותם, למשל, כאשר מתברר שהם לא שירתו בצבא.

(תימורה לסינגר)