רקדנו לצלילי מה שנשמע כמו הפסקול של חיינו

"בוא אחרי", אמרה ונעלמה במסדרונות הבית הגדול

אחרי זה היא איפרה אותי ודחפה סיגריה לפה שלה. היא הציעה גם לי אחת, אבל אמרתי שאני לא מעשן. ניהלנו שיחה קולחת על מי טוב יותר, דייויד בואי או בריאן פרי. היא קטעה אותי כשאמרה ששניהם גאונים. אחרי זה היא ניתחה את המילים של אחד השירים של בואי ואמרה כל מיני שמות של סוגי סמים שאז עוד לא הכרתי בכלל וגם האמנתי שלא אכיר.

ליטפתי את השטיח. גם היא ליטפה

במרכז הסלון היה שטיח לבן ענקי. נשכבתי עליו והבטתי בתקרה. הוא היה כל כך נעים, כל כך רך. ליטפתי את השטיח כשאני שוכב על גבי. לפתע היא נכנסה לחדר. לא הייתי נבוך. פשוט לא הסתדר לי איך אפשר לשמור על משהו כל כך נקי, כל כך לבן. כל דבר בחיים שלנו מוכתם ברגע שאנחנו חיים אותו. אי אפשר לשמור על הכל לבן וטהור.

בריאן פרי זעק ברקע:

"אני אעשה הכל בשבילך,

אני אטפס על ההרים,

אני אשחה את כל האוקיינוס הכחול,

אני אלך אלף מיילים, אחשוף את כל סודותיי,

יותר ממספיק בשבילי לשתף,

אני אניח שושנים ליד דלתנו,

אשב בגינתנו..."

היא אמרה לי איפה לעמוד ומה לעשות עם ידיי

אז הפטיפון ניגן בקולי קולות בבית. היא אמרה לי איפה לעמוד ומה לעשות עם ידיי. אני הייתי הזמר המלווה והיא נעמדה במרכז החדר לפניי. היא היתה בריאן פרי. רקדנו זה ליד זה.

שאלתי אם זה יכול להיות מחר. היא גמגמה ואמרה שכן. אז שאלתי אם נפגש ליד משחקי הווידיאו? היא שוב גמגמה ואמרה שכן. "שבע?", שאלתי. שוב השפילה את מבטה ואמרה שכן.

אזרתי אומץ ושאלתי אם אני יכול לנשק אותה

ומכיוון שקירות החדר מנעו מכל מעצור להיכנס לחדר ולעולם הקטן שלנו, אזרתי את כל האומץ שנשאר בעולם הזה ושאלתי אם אני יכול לנשק אותה. היא שוב הביטה ברצפה. ובקול חלש אמרה "כן".

כי מה בסך הכל אנחנו מחפשים בחיים האלה? מישהו לאהוב. מישהו שיאהב אותנו בחזרה. מישהו שנוכל לחלוק איתו את כל אותם הרגעים המיוחדים, הרגעים שנזכור אחר כך לנצח נצחים. משהו שימנע מהבדידות לאחוז בנו. וכשיש אדם כזה לידינו מי אמר שצריך לחפש חצי עולם כדי למצוא אותו? מי אמר שהוא לא יכול להיות שם פשוט איתנו מהרגע הראשון?

אבל נראה שלעולם לא נדע זאת, כי רצה הגורל ובאותו היום, ברגע שיצאתי מהבית קרה מה שקרה, וכשהגעתי היא כבר לא היתה שם.