חוזר לזירה
יש משהו צפוי ופשטני ב"המתאבק", אך הופעתו הכנה והקרובה כל כך למציאות של מיקי רורק הופכת אותו לאירוע קולנועי מרגש, שבמרכזו דמות שגואלת את השחקן המגלם אותה
כוכב עבר מחוק מגלם מתאבק החולם על קאמבק. ממש כגלוריה סוונסון בשעתה, שריד מימי הזוהר של הסרט האילם ששיחקה פחות או יותר את עצמה ב"שדרות סאנסט" האכזרי של בילי וויילדר, כך מיקי רורק ב"המתאבק" – שבעברית אפשר היה גם לקרוא לו "המתקמבק".
ואכן, אם יש משהו בסרטו של דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "המעיין"), שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה, שמאפשר להגדירו כ"אירוע", הרי זו הופעתו של רורק. חורבת אדם זו, שזהרה בשמי הוליווד בשנות ה-80 בזכות יצירות פרובוקטיביות כ"9.5 שבועות של שכרון חושים", “שנת הדרקון" ו"לבו של אנג'ל" ודעכה בזכות יצר הרס עצמי מפותח (שהוביל את רורק לקריירה קצרה ולא מלהיבה של מתאגרף), היא שמעניקה לסרט את כוחו והופכת אותו ליותר מאשר עוד סיפור של חזרה לזירה.
רורק הוא פה רנדי "הראם" רובינסון. פעם הוא היה מישהו, אבל עכשיו הוא “מי שהיה". הוא חי בגפו בטריילר בניו ג'רזי, שזה באמריקאית שם נרדף לקיבינימט, ומתפרנס מהיאבקויות זולות. הוא, במילים אחרות, הגילום בשר ודם של המילה פאתטי. כדי להדגיש זאת מערב התסריט (שכתב רוברט ד' סיגל) בת מנוכרת, שנוכחותה פה אינה יותר מקלישאה, כמו גם נקודת האור (המהבהב) היחידה בחייו של גלדיאטור עלוב זה – מערכת יחסיו עם חשפנית קשת יום (מריסה טומיי), פיגורה שנשחקה כבר עד דק בסרטים שמתרחשים בביבים האנושיים (ע"ע "לעזוב את לאס וגאס").
להתחיל מחדש
ארונופסקי פועל מתוך מודעות מלאה לנוכחותו של רורק בסרט ולמטען שהוא מביא עמו. פניו של רורק, שהלכו והושחתו עם השנים (בין היתר בזירות האגרוף), ושבזכותם עבר מגילום של דמויות רומנטיות לשחק נבלים – הם עתה אחד הדימויים העזים של "המתאבק". הפנים הללו, אגב, כבר שימשו מוטיב דרמטי מרכזי במותחן "ג'וני היפה" מ-1989 בבימויו של וולטר היל, שבו רורק הופיע בתפקיד פושע שנולד עם פרצוף מעוות ועובר סידרה של ניתוחים פלסטיים שמעניקים לו פנים חדשים, עליהם מאיימת פעילותו האלימה.
רורק בזירה. אהבת בשרים
ארונופסקי על כן לוקח את הזמן עד שהוא חושף בפנינו, במלואן, את הפנים של רורק. פנים משוחזרות בחלקן שהן עדות להרס הפיזי והנפשי שחווה בשני העשורים האחרונים. עד שזה קורה, המצלמה שלו עוקבת אחרי רורק מאחור, בסגנון צילום תזזיתי ומגורען שמזכיר במשהו את זה של האחים הבלגים דארדן (“רוזטה", “הילד"). כך, "המתאבק" כמו מבקש לברוא מחדש את המיתוס שבמרכזו, וראשיתו של הסרט מסמלת, על כן, את הלידה מחדש, לא סתם קאמבק, של רורק, מתוך ההריסות של הדמות שהוא מגלם.
דימוי כה נוצרי זה של לידה מחדש משתלב בדימוי נוצרי אחר, עינויי הגוף. שכן מצד אחד, האלימות המסוגננת בזירה (היא כוללת תערי גילוח שמסתירים המתאבקים, ושבאמצעותם הם חותכים את בשרם, להנאת הקהל) הינה חלק משוק הבשר שבו מתמקד הסרט – הדמות האחרת בו שסוחרת בבשרהּ היא החשפנית הנ”ל, וכאשר המתאבק נאלץ לפרוש מתחרויות השוליים הוא עובר לעבוד במעדניה בסופר - כמוכר בשר, אלא מה. מצד שני, לספקטקל הזה של הבשר נודע גם מימד רוחני, כשהגוף המנופח, המתאבק, המתעוות והמוכה הוא רק שלב בדרך לטיהור הנפש ומירוק חטאים.
טומיי ורורק. הסרט עובד למרות הפשטנות
יש משהו צפוי ופשטני בשילוב זה של מזוכיזם וגאולה, אך הופעתו של רורק פועלת מעבר לכך. גם הדימוי הישועי שמלווה את תהליך הקרבת הגוף למטרת טיהור הרוח, וכולל בהכרח גם את מריה מגדלנה בדמותה של אותה חשפנית – באופן בלתי צפוי לגמרי עובד פה. אולי משום שבשלב כלשהו נהיה לנו ברור שמה שאנו למעשה צופים בו, זה בדמות שגואלת את השחקן שמגלם אותה.
זה ייגמר באוסקר
"המתאבק" עוסק בגבריות מיוסרת ומאוימת כאחת. בסצינה שבה רנדי "הראם" מוצא עבודה בדוכן ההוא, המתאבק לשעבר נדרש להסתובב עם תג שעליו מופיע שמו האמיתי, רובין – שם שהוא גברי ונשי באותה מידה. הוא מוצא עצמו משרת קשישות טרחניות ובהדרגה אפילו נהנה מזה, עד שצץ שם מישהו שמזהה אותו. "המתאבק" נמנע מלהציג את הגבריות המזדקנת כפנטזיה רומנטית (ע"ע "אינדיאנה ג'ונס" האחרון), אלא יותר כמי שנאבקת על תקפותה ומשמעותה. חורבן הגוף הגברי (“הראם" מצויד אפילו במכשיר שמיעה) מקבל פה אופי איקוני לא פחות מדימויי הגבריות המופרזת והגרוטסקית שמספקים המתאבקים בזירות.
מעניין להשוות בין הופעתו של רורק כאן לצמד ניסיונות הקאמבק האחרונים של סילבסטר סטאלון, "רוקי בלבואה" ו"ג'ון רמבו" (זה האחרון, אגב, עומד לביים את רורק ולהופיע לצדו בסרט הפעולה “The Expendables” שייצא בשנה הבאה). אבל בעוד הופעתו של סטאלון בסרטיו הנ"ל גבלה במעין פרודיה עצמית, הצפייה פה ברורק היא עדות מרשימה לכוחו הגואל של הקולנוע. רשמו לפניכם: הוא זוכה השנה באוסקר.
