הדמוקרטיה בסכנה

המשילות בישראל, הדם הזורם בעורקי הדמוקרטיה, מצויה במשבר עמוק שמאפייניו ברורים: אי-יציבות פוליטית נמשכת, חוסר ודאות לגבי מדיניות הממשלה, סימנים המעידים על אפשרות קריסתו של הפרלמנטריזם, ומעל הכל: הסלידה מהפוליטיקה מצד ציבורים רחבים המלווה בירידה עקבית במידת האמון של הציבור כלפי מוסדות הדמוקרטיה.

סילוקה של שיטת הבחירה הישירה הקלוקלת לא חולל תיקון משמעותי בעיוותים שהיא יצרה. את האיום על הדמוקרטיה הישראלית משקפים התרסקות המפלגות הגדולות, שיבושים בתיפקוד כל אחת משלוש הרשויות בישראל והעכרת אופני השיח בניהם, הפרסונאליזציה של הפוליטיקה והפרת האיזון בין השמירה על טוהר המידות מצד המופקדים עליה לבין השמירה על התנהלות התהליכים הפוליטיים.

אין בכוחה של הכנסת, שבה זמינים 90 חברים בלבד לעבודה פרלמנטרית, ל"ייצר" חקיקה איכותית והיא לא ממלאת את הפונקציה החשובה של פיקוח על הממשלה. היא חדלה להיות הזירה העיקרית לליבון התשתיות הנורמטיביות עבור החברה הישראלית. סיעות הבית אינן מחויבות למצע של מפלגותיהן. הכנסת איננה "כלב שמירה" של הממשלה; במחוזותינו שוררת אנומליה ובה הממשלה היא "כלב שמירה" של הפרלמנט. לדוגמא, אלפי הצעות חוק פרטיות המאיימות ליצור מעמסה תקציבית. 

ריכוזיות יתר מכרסמת באפקטיביות וביעילות של רשויות הביצוע של מדינת ישראל. הריכוזיות מונעת הטמעה של ערכי השקיפות והאחריותיות. התוצאה היא קיבעון ולעתים חידלון בביצוע החלטות הממשלה. היעדר השקיפות והאחריות האופייני כל כך למציאות ריכוזית משמש קרקע פורייה לתופעות של שחיתות וניצול לרעה של מעמד ותפקיד.

תגובת שומרי הסף המופקדים על שמירת טוהר המידות הופנתה לסימפטומים ולא לסיבות: עוד ועוד רסנים מוטלים טלאי על טלאי בצורת תקנות, עודף רגולציה ולפעמים אף חקיקה הבולמת יזמות ויצירתיות. שומרי הסף עושים שימוש חריג בכוח שהופקד בידיהם עד שהם נעשים שחקני וטו המקצרים את החבל המאפשר ביצועים יעילים.

ידי הממשלה כבולות

תוצאות הבחירות האחרונות חידדו את פגיעתם של הכשלים הנובעים משיטת הבחירות, שהנפגעת העיקרית ממנה היא המשילוּת. ידיה של ממשלה שנבחרה לבצע מדיניות כבולות.

כאשר משילות פגועה ופגומה חוברת אל האי-יציבות הפוליטית – הפיתוי למצוא פתרונות קסם בדמות משטר נשיאותי גדל והולך. אך השתלה מלאכותית של שיטה ריכוזית כמו השיטה הנשיאותית היא הכיוון ההפוך מהנדרש. היא מחזקת את הסמכות והאחריות של יחידים.

היציאה מהמשבר באמצעות תהליכי הבראה, חייבת להיסמך על תיקונים במבנה ובתפקוד של הרשות המחוקקת, רפורמות ותיקונים ברשות המבצעת כדי להעצים את היעילות השלטונית, וכן שנויים בהגדרת תפקידם ותפקודם של "שומרי הסף" - מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט - כדי להבטיח את האיזון האפקטיבי בין הרשויות.

שלושה עקרונות שוזרים את מכלול ההצעות:

• חיזוק הייצוגיות בדמוקרטיה הפרלמנטרית באמצעות חיזוק המפלגות הגדולות.

• ביזור העוצמה הניהולית-משילותית.

• העצמת ההשתתפות האזרחית בתהליכים הפוליטיים וקבלת ההחלטות ברמת השלטון המקומי. 

השלמת התהליך החוקתי וכינונה של חוקה בהסכמה הם הכרח.

השינוי הנדרש בכנסת

השינויים בשיטת הבחירות צריכים לגרום לכך שבכנסת יהיו לא יותר משש עד שמונה מפלגות, שתיים מהן גדולות שימנו כשני שלישים מחברי הכנסת, כפי שהיה עד 1996 (תחילת הניסוי בשיטת הבחירה הישירה), שתיכון ממשלה יציבה לארבע שנים, שתוגבר הוודאות הפוליטית ושישוקם האמון בפוליטיקה.

אלה יושגו על ידי:

• העלאת אחוז החסימה ל-4%, כך שלא יהיו מפלגות קטנות מחמישה חכי"ם;

• שנוי חוק יסוד: הממשלה, כך  שיקבע שראש הממשלה יהיה ראש המפלגה שקיבלה יותר מנדטים מאחרות;

• הכנסת יסוד אזורי: מחצית מחברי הכנסת ייבחרו ב-12 אזורי בחירה;

• הגבלה נוספת בחקיקה של היכולת להקדים את הבחירות.

תוכנית הרפורמות ברשות המבצעת מבוססת על ביזור סמכות ואחריות והטמעת האחריות והשקיפות כערכים מובילים בביצועי המיגזר הציבורי. הממשלה לא תהיה מעורבת בביצוע: היא תתווה מדיניות, תקבע סטנדרטים לביצוע, תקצה משאבים, תפקח ותמדוד ותעריך את הביצוע.

בדומה למציאות הקיימת בדמוקרטיות המפותחות של OECD, יכוננו סוכנויות ביצוע שיממשו את העקרונות הללו. מעמדו של השלטון המקומי יוגדר מחדש ויעוגן בחוקה והוא יתבסס על הגדרה מודרנית של סמכות ואחריות אשר תחזק את עקרון הביזור ביחסים שבין שלטון מרכזי ומקומי.

ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה

• לקריאת החזון המלא אודות שינוי שיטת הממשל, לחצו כאן .