הכל נשאר במשפחה

החברות של אלונה, הילדה גיבורת הרומן "סולמות וחבלים" שכתבה מיכל קירזנר-אפלבוים, חושבות שהיא הילדה הכי מצחיקה בעולם. היא עושה פרצופים, מספרת בדיחות ואפילו כותבת מערכונים וחולמת לשלוח אותם לגשש החיוור.

אלא שמאחורי המצחיקנות הכפייתית הזו מסתתרים סודות גדולים - בעיקר ניסיונות נואשים של ילדה כואבת מאוד לשמר איזה שלום בית שברירי, איזו שלווה שמעולם לא התקיימה שם. בחושיה היא מבינה כי הם תלויים במצב רוחו של אבא. אותו אבא שהיא מעריצה, למרות שהוא משליט בבית אווירה של אלימות ואימה.

קירזנר. "קווים רבים בספר משיקים לחיים שלי" (צילום: מיכל רבינוביץ')

"סולמות וחבלים" (הוצאת חרגול ועם עובד) כתוב כסדרה של מונולוגים בקולותיהם של עופר ונורית, זוג נשוי, בני עשרים ומשהו. הוא רופא, היא חלמה להיות פסנתרנית ויחד הם מגדלים שני ילדים, אלונה ורון. האלימות, האיבה, התסכול, החרדות והמצוקות הנפשיות ספוגים כמעט בכל מילה בספר.

חולי כמו גזירת גורל

הם נמצאים שם כבר ביחסים עם דור הסבים, במגעים שבין זוג הצעירים עוד לפני שנולדים להם ילדים. הם נמצאים גם  אחר כך באופן שבו הבת הקטנה לוקחת על עצמה את תפקיד המגשרת והבן דווקא בורח לעולמות בדויים. החולי המשפחתי הזה כאילו מחלחל מדור לדור, כמעט כמו גזירת גורל.

קירזנר, בת 40, מתרגמת ועורכת ספרות, היא עצמה אם לשלושה, תאומות בנות 5 ובן נוסף בן 7 וחצי. הכתיבה, היא מודה, ניזונה לא מעט מחוויות קשות שחוותה בעצמה בילדותה בחיפה, וגם מן הצורך לנתח את העבר שלה כדי להבטיח שילדיה שלה יגדלו במציאות אחרת לגמרי.

"יש בספר לא מעט קווים שמשיקים לחיים שלי", היא אומרת, "אבל אני חושבת שלא הייתי כותבת את זה אם לא הייתי אימא. האימהות עוררה בי המון שאלות שקשורות לילדות שלי, וגם את הצורך לערוך השוואות בין חוויות שלי לחוויות של ילדיי".

בספר נדמה שההתעללות וההזנחה הם כמעט עניין גנטי שלא ניתן לברוח ממנו?

"זה לא גנטי, אבל אנחנו מורישים את התחלואים המשפחתיים שלנו בדפוסים שמתקבעים אצלנו. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא שמים לב, משום שאותם תחלואים משנים צורה, אבל אנחנו בהחלט עלולים לעשות לילדים שלנו מה שעשו לנו".

האם התכוונת שהאב האלים בספר יעורר גם אמפטיה כפי שזה קורה בפועל?

"לא רציתי לכתוב על הנושא הזה בצורה פלקטית. בחיים אין שחור ולבן, אין חלוקה ברורה בין אנשים רעים לאנשים טובים. אני חושבת שברוב המקרים מבוגר מתעלל הוא מבוגר שנפגע בעבר. אני לא מאמינה שאנשים עושים דברים כאלה לקרובים להם בלי שיש להם את זה ברקע.

בית שיש בו רק ילדים

היה לי חשוב להבין את המקום הזה. היה חשוב לי להראות שלפעמים הורים מתעללים היו קורבנות בעצמם, ובמקרים אחרים אנשים יולדים ילדים בלי שהם עצמם התבגרו. במקרה כזה מה שנוצר הוא בית שיש בו במובן מסוים רק ילדים ואיש אינו משמש בתור המבוגר האחראי. גם זו בעיה שמובילה למצוקה".

בגלל זה ילדת רק אחרי גיל שלושים?

"גם בגלל זה. בגיל צעיר אתה לא תמיד מסוגל לתפוס שכהורה אתה צריך לדאוג לילדים שלך ולא לתת להם לדאוג לך. אני חושבת שאם הייתי יולדת צעירה, הילדים שלי היום היו בטיפול פסיכולוגי מעמיק..."

הילדה בספר שלך ממש מעריצה את אבא, היא מדברת על החלוק הלבן שלו כאילו ברור שבאיש הזה לא ניתן למצוא כתם או פגם?

"כי זה מה שילדות עושות, הן מעריצות את אבא. זה קורה כמובן גם במציאות. לעתים קרובות ילד שעובר התעללות עדיין מעריץ את ההורה המתעלל, וזו הסיבה שכל כך הרבה לא מספרים, לא מתלוננים. וכשלא מדברים - ישנה גם סכנה גדולה שאותם ילדים יעבירו את זה הלאה לילדים שלהם, ימשיכו את הסבל".

במובן מסוים, המשפחה שאת מתארת נגאלת רק כשהיא מתפרקת?

"כי היו בה המון סודות, כי איש לא סיפר ולא דיבר על מה שבעצם קורה ואי אפשר היה לתקן שום דבר. במהלך הכתיבה הרגשתי שכל תפיסת המשפחה שלי מתחדדת, בעיקר התפיסה של דו המשמעות הזו - שהמשפחה אמורה להיות המקום הכי מגונן בעולם, אבל מתרחשות בו גם הזוועות הכי גדולות בעולם".

נורית, הגיבורה שלך, אמנם קמה ועוזבת בעצמה, אבל מוצאת נחמה רק כשנכנס לחייה גבר אחר. לא קצת מאכזב מבחינה פמיניסטית?

"מה לעשות, נורית באה מרקע כזה שאין לה דרך אחרת. היא התחילה את החיים החדשים שלה לבד, אבל רק כשנכנס לחייה גבר אחר היא מסוגלת למצוא גאולה שלמה. זוגיות היא לא מילה גסה בעיני, גם אני עצמי יותר מאושרת מאז שהכרתי את בעלי. אני חושבת שכולנו מסוגלים להיות מאושרים גם בלי בני זוג, ואפילו בלי ילדים, ולכל אחד יכול להיות עולם משלו, אבל במקרים רבים זוגיות בהחלט עוזרת למצוא את האושר הזה".

אמנות היא המרפא

קירזנר מאמינה כי האמנות היא המרפא האמיתי. בספר זו המוזיקה, בחייה שלה זו הכתיבה. לפני "סולמות וחבלים" היא כתבה את "לואיס קארול ואליס - מסע בארץ הפלאות" (הוצאת מפה), ספר עיון המוקדש ליוצר הגאוני וגיבורתו הנודעת. ספרה הנוכחי הוא ניסיונה הראשון בכתיבה ספרותית אישית.

מאחורי הניסיון הזה, היא אומרת, יש גם תחושת שליחות. "זה בא מתוך רצון לדבר על הנושא", היא מסבירה. "ביותר מדי משפחות שומרים סודות ולא מכבסים את הכביסה המלוכלכת, לא בחוץ ולא בפנים, וזה מקור להמון טרגדיות. אנחנו חיים במציאות בה המון אנשים עוברים התעללות ואין להם אוזן קשבת. מערכת המשפט אטומה באופן מצער, עוברות שנים רבות עד שהם מסוגלים לדבר ואז חוקי ההתיישנות הופכים את הדיבור שלהם ללא רלבנטי, וכך בדיוק אנשים יכולים להתעלל בילדים או לנטוש אותם ולצאת בלי נזק".

כולנו יודעים שזה קיים, אבל איכשהו זה לא נמצא בראש סדר היום

"כי זה מפחיד אותנו נורא. אנחנו מעדיפים לחשוב שזה קורה רק בשכבות סוציו אקונומיות

נמוכות, שזה לא מתרחש במשפחות בורגניות משכילות מפולין, שזה קיים אצל אחרים, אבל זה לא ייגע בנו. כשכתבתי, חשבתי שאם זה יעזור אפילו לאדם אחד - כבר השגתי את המטרה שלי".

"בהחלט. אני חושבת שיצירה אמנותית היא דרך מצוינת להתנחם והיא הדרך שלי לשבור את הקללה המשפחתית של סודות והסתרות. את מידת ההצלחה אני לא יכולה עדיין לשער. נשאבתי כל כך לכתיבה, שכרגע אני לא מסוגלת לשפוט. אני מחכה שהאבק ישקע כדי לדעת.