נשדדה, הותקפה ונשלחה לביתה בלא כלום

באחד הלילות הסיעה י' חברה לביתה. כשהגיעו לבית החברה, עצרה י' את המכונית מבלי לדומם את המנוע, כדי לאפשר לחברה לרדת. לפתע הופיעו, כמו משום מקום, שלושה צעירים חמושים באולרים. השודדים תקפו את שתי הנשים, השליכו אותן מהרכב, היכו ופצעו אותן, השתלטו על הרכב ונמלטו מהמקום.

בחקירת המשטרה התברר, כי י' וחברתה היו קורבנות מזדמנים. לשודדים לא היתה כל היכרות קודמת אתן. כוונת השודדים לא היתה לפגוע בהן, אלא לגנוב את הרכב. הרכב היה מבוטח בביטוח חובה בחברת הביטוח כלל.

וזאת יש לדעת - ביטוחי החובה אינם מכסים רק התנגשויות בין כלי רכב. מטרתם לכסות את מכלול הסיכונים הנובעים מהשימוש שאנו עושים ברכבנו. האם פגיעה בנהג או בנוסע, תוך כדי שוד של רכבם, מהווה חלק מפוטנציאל הסיכונים שגורר אחריו השימוש ברכב?

אין טעם לצטט את הוראת החוק בנקודה זו; היא מסורבלת ובלתי-שיטתית. כך מוסכם על כל השופטים. פרשנות השופטים היא הקובעת, והפרשנות כידוע נתונה לנטיית לבם של השופטים. לכן התשובה לשאלה, אם נזקי הגוף הנגרמים לנהגים בעת שוד מכוניתם מכוסה בביטוח חובה, טמונה באישיותו ובהשקפת עולמו של השופט היושב בדין.

הרכב שימש אך ורק זירה להתרחשות "המאורע המזיק"

חברת הביטוח כלל דחתה את תביעת הפיצויים של י' בעבור נזקי הגוף שגרמו לה השודדים.

המחלוקת הונחה בראשונה על שולחנו של השופט שלמה לבנוני, בבית-משפט השלום בחיפה.

השופט לבנוני ניתח בצורה יסודית ומקיפה את המצב המשפטי, סקר את הגישות השונות של השופטים, וקבע כי ביטוח החובה מכסה שוד דרכים. במיוחד על רקע העובדה ש-י' היתה קורבן מזדמן. הבחירה ברכבהּ היתה אקראית לגמרי. לדאבון הלב, הוסיף השופט לבנוני, שוד דרכים נהפך סיכון טבעי המתלווה לתנועה בדרך ולאירוע שכיח.

כלל לא ויתרה, והביאה את הסוגיה עד לפתחו של בית-המשפט העליון. האם תקיפתה של י', במהלך גניבת הרכב, מהווה סיכון שביטוח החובה בא להגן עליו, הקשו שלושת שופטי העליון אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר?

התשובה היא שלילית, מיהרו השופטים לענות. נזקי הגוף של י' אינם פועל יוצא של השימוש ברכב, הסבירו. הרכב שימש אך ורק זירה להתרחשות "המאורע המזיק", כך כלשונם. אין לקבל את עמדת בית-משפט השלום, הוסיפו השופטים מבלי לנמק מדוע, כי גניבת רכב היא אירוע שכיח, שנהפך סיכון טבעי המתלווה לתנועה בדרך.

נוסף על כך, קבעו השופטים, המקרה אינו מן הסיכונים הנובעים באופן טיפוסי מהשימוש ברכב למטרות תחבורה, וזאת הגם שהנזק ל-י' נוצר בהקשר לאירוע שמטרתו הסופית היתה גניבת הרכב.

מעבר לכך, קבעו שופטי העליון, בחוק קיים חריג הקובע כי נזקי גוף הנגרמים על ידי מעשה שכוון לגרום נזק לנפגע עצמו אינם מכוסים. והרי י', כך גרסו השופטים, הוכתה ונחבלה באופן ישיר על ידי הגנבים אשר התכוונו לגרום לה עצמה נזק. בסופו של יום שילחו שלושת השופטים את י' לביתה בלא כל פיצוי.

גישת בית-המשפט העליון - מטרידה מאוד

כאמור לעיל, לשון החוק מסורבלת. לפיכך מדובר בשאלה של פרשנות, שהתשובה לה משתנה בהתאם לאישיות השופטים היושבים בדין. וזה הדבר המטריד.

באותה מידה ששופטי העליון קבעו כי נזקי הגוף של י' לא אירעו כפועל יוצא של השימוש ברכבהּ, הם יכלו לקבוע כי התקיפה של י' וחברתה אירעה בעת ורק משום שהן עשו שימוש ברכב. הרי השודדים לא רצו מהן דבר, חוץ מאשר לשלול מהן את השימוש ברכב.

באותה מידה ששופטי העליון קבעו כי הרכב שימש אך ורק כזירה להתרחשות הפשע, הם יכלו לקבוע כי הרכב שימש מטרה, ולא זירה. הרי השודדים לא באו לסלק עם י' וחברתה חשבון אישי כלשהו. כל כוונתם היתה לגנוב את הרכב משום שהוא יקר ערך (ולכן גם טורחים לבטחו).

בהקשר זה יכלו השופטים להוסיף כי י' נלכדה ישובה בתוך כלי הרכב, וקל היה יותר לתקוף אותה, כלומר השימוש ברכב הגביר את הסיכון.

אפשר להפליג ולהפליג בוויכוח המשפטי, ואולם בסופו של דבר אין כאן מי שטועה ומי שצודק. ההתנגשות היא בין השקפות עולם. עד כמה אנו, באמצעות הביטוח, ערבים זה לזה. עד כמה מוצדק להותיר נהג שנפגע בגופו על ידי שודד, שבא להוציא מחזקתו את רכבו, ללא כל פיצוי?

בהקשר זה מטרידה מאוד גישת בית-המשפט העליון שלנו, במיוחד על רקע פסקי דין שניתנו באחרונה, ושבהם מצמצמים שופטי העליון שוב-ושוב את שיעור הפיצויים הנפסקים לנפגעים בערכאות הראשונות. לכך מצטרף כעת גם צמצומה של היריעה הביטוחית.

הכותב הוא עורך-דין מומחה בדיני ביטוח ונזיקין