טעויות המערב בפלסטין

דומה ששוב אנו בפתחה של עונה בה ינסה המערב בראשות ארה"ב, ליישם את החזון המסרב להתגשם, אודות "שתי מדינות החיות באזורנו, זו לצד זו בשלום ובביטחון". האם שוב אנו צפויים לחוות את אותה שטחיות מרגיזה של נציגי המערב ודובריו, שאינם מכינים את שיעורי הבית שלהם, במיוחד בכל הקשור לצד הפלסטיני? האם השכיל סוף סוף המערב להבין את מידת הרלוונטיות הקטנה שיש לייחס למשל לאבו-מאזן ולאנשיו?

האם מבין המערב שאם כבר החליט לבחוש בחברה הערבית הפלסטינית כדי למצוא בר שיח לשעה שיאות לחתום על הסכם עם ישראל, הבחישה עלולה להסתיים במפח נפש גדול ובסיכון של הבערת האזור מחדש?

המערב לוקה מסורתית בהבנתם ובתרגומם של שלושה נושאים מרכזיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני:

מי מייצג את תושבי השטחים?

אם תשאלו היום את שלושת מליון וחצי תושבי "השטחים" עצמם מיהו מקור הסמכות (מרג'ע, בערבית) היכול לקבל עבורם החלטות, התשובה תהיה קרוב לוודאי שאיש אינו יכול. חלקם יאמר שמי שאמור לייצגם היא המועצה הלאומית הפלסטינית (מל"פ) של אש"ף שלא התכנסה שנים רבות. חלקם יצביע על אנשי "הוועד הפועל של אש"ף" או "הוועד הפועל של הפתח".

ברצועת עזה ייתכן שיצביעו על "מועצת השורא" (מועצת חכמי החמאס), או שיפנו אל "הלשכה המדינית של החמאס" הממוקמת בדמשק.

המערב, וישראל בתוכו, נוקטים בדרך הקלה. הם רואים ברשות הפלסטינית החבוטה והעקרה, את מקור הסמכות הבלעדי המסוגל לנהל מו"מ, לחתום על הסכמים ולהתחייב לקיימם. וכאן הטעות החוזרת ונשנית. בשטחים, אולי מלבד תומכיו הקרובים ביותר, איש לא רואה באבו מאזן מקור סמכות. ה"סולטה", הרשות הפלסטינית, נתפסת לכל היותר כגוף בלתי מייצג, המונשם מלאכותית זה שנים כדי להכשירו לרגע חתימת הסכמים הנוחים למערב ולישראל. תמורת כמה מאות אלפי דולרים (או יורו) המועברים אליו אחת לתקופה; תמורת כמה עשרות אסירים המשוחררים על פתח מחנהו במוקטעה; תמורת כמה ביקורים של אח"מים במשרדו ותמורת כמה עשרות תעודות אח"מ (VIP), מוחזק מחמוד עבאס בטעות על תקן של "מייצג הפלסטינים".

מערב שוגה גם בנוגע לשאלה האם החברה הפלסטינית מפולגת אמנם רק בין תומכי אש"ף/פתח (חילונים) לבין תומכי החמאס (דתיים)?

החברה הפלסטינית היתה ותישאר מפוצלת ומפולגת וכל הניסיונות להציגה כיחידה אחת נכשלו. חברה זו מפולגת בין תושבי הגדה לבין תושבי הרצועה, בין אנשי "אש"ף חוץ" (עשרות אלפי הגולים הפלסטינים ששבו לאזור בעקבות הסכם אוסלו) לבין אש"ף-פנים"(המנהיגות שצמחה באזור) ועוד.

אבל הנושא המרכזי עליו חלוקה בחריפות חברה זו, מה צריך לבוא קודם – שיבת הפליטים או השבת האדמות? את מרבית "תושבי ההר" לדוגמה, אותם פלסטינים תושבי כ-450 הכפרים שבגדה שמעולם לא חוו את "הגולה הפלסטינית", מעניין רק דבר אחד – השבת אדמותיהם שנגזלו בהתנחלות המאסיבית בגדה. לכן הם רואים בפירוק ההתנחלויות את הסעיף הראשון והעיקרי בהסכם עתידי. לעומתם, המחצית השנייה של הציבור הפלסטיני, זה המתגורר במחנות הפליטים (והנהגת אש"ף בתוכו) רואה כמובן בשיבת הפליטים את העניין העיקרי. האם מודע המערב לשתי ה"חברות הפלסטיניות" הנפרדות הללו?

הנושא השלישי בו חוטא המערב בהבנה לקויה הוא האם כלל בשל האזור להסכם שלום.

התשובה היא לא. העובדה שממשל אמריקני חדש החל את דרכו עם נשיא חדש, נמרץ ואמביציוזי ככל שיהיה, אינה אמורה להשפיע על מידת הבשלות של הצדדים. יתרה מכך, אם ברק אובמה מתכוון ללכת בנתיב התלמים המוכר, זה שסללו לו קודמיו, ספק אם הוא יגלה את המכשול האמיתי העיקרי המונע דיון אמיתי ונוקב בסוגיה המזרח תיכונית - היעדר מנהיגות אמיתית בקרב הפלסטינים והיעדר ייצוג אמיתי של החברה הזאת.

החשש הוא שניסיון כוחני לחייב את הצדדים להגיע להסכם ויהי מה, עלול להבעיר את האזור ולגרום לאינתפאדה נוספת.

אל"מ (מיל.) משה אלעד שימש כראש מנגנון התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית בתקופת הסכם אוסלו וכיום מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי