סליחה, מי כאן התלמיד?

פעם הכול היה פשוט יותר. חלוקת התפקידים במשפחה הייתה ברורה: הילדים למדו, המורים לימדו וההורים דאגו לפרנסת המשפחה. התעודה הייתה המצפן למצבו הלימודי של הילד. ההורים של פעם לא תמיד התעניינו אם יש שיעורי בית באותו יום וגם לא ידעו מתי צריך להביא קמח לשיעור מדעים. למעשה, זו הייתה תקופה בה לא היה צריך להביא קמח לשיעור מדעים.

עם השנים היטשטשו הגבולות. פעמים רבות עם תום יום עבודתו, ניתן למצוא את ההורה המצוי והעייף, טורח עם ילדו הקט על שיעורי הבית, בעוד התלמיד האמיתי נהנה להתקשות בשיעוריו יותר ויותר על מנת לזכות בזמן איכות מפוקפק זה. בהדרגה הפכנו לתזכורות מהלכות של ילדינו, שלא לדבר על חזרה משותפת על החומר לקראת מבחן והכנת עבודות אימתניות באופן כמעט עצמאי על ידי... ההורים.

מעבר לעומס המיותר שמצב זה יוצר אצלנו ההורים, יש כאן נזק של ממש להתפתחותו של הילד כבוגר עצמאי היודע לקחת אחריות ולנהל את מטלותיו ובהמשך, את חייו.

מי אשם?

אם נסתכל לעצמנו בעיניים בלי למצמץ, נודה כי לעיתים קשה לנו לשחרר אחריות ולתת לילד להתמודד עם התוצאות. מצד שני, גם בית הספר לא עוזר במיוחד ובעידן המיילים נוח יותר לעדכן את ההורים על חולצה לבנה לטקס שבועות, במקום לטפח אצל הילדים אחריות אישית ומיומנויות של ארגון וזכירה.

איך זה קרה ומי האשמים? ד"ר נטע רבהון–דמתי, מרצה לפסיכולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, טוענת שחינוך בכלל הינו משימה קשה ולכן ישנה נטייה לעשות קיצורי דרך, המקלים בטווח הקצר, אך למעשה הם שגויים מאוד בטווח הארוך. מצד אחד, ישנה תופעה של ריבוי דרישות מצד בית הספר (נושא למחשבה בפני עצמו) ומגמה של שיתוף הבית בתהליך הלמידה ומצד שני, ההורים העסוקים של היום מתקשים לדחות סיפוקים ורוצים להגיע מהר לשורה התחתונה – לוודא למשל שהשיעורים הוכנו ושהתיק מסודר למחר.

בעידן שמקדש את היעילות, קל ומהר יותר לעשות את זה לבד, במקום לעסוק במשימה הסיזיפית של חינוך לאחריות. "מעבר לזה", מציינת דמתי. "סדר היום השתנה. פעם ההורים היו יותר בבית והיה ברור שחוזרים מבית הספר, אוכלים, מכינים שיעורים ויוצאים לשחק בחוץ. כיום גם ההורים וגם הילדים מגיעים בשעות פחות מסודרות, חלק מהחינוך והקניית ההרגלים נעשה בטלפון וכך מגיעים לעיתים מרוטים מיום עבודה ארוך ומגלים ששיעורי הבית עדיין לא הוכנו. הרבה פעמים בסיטואציה הזו נוצר מתח מיותר. ההורה עייף וקשה לו להכיל קשיים של הילד במידה ויש, כולם הופכים לקצרי רוח וסבלנות ומכאן הדרך לקיצורי דרך במקום חינוך ללמידה נכונה סלולה".

מה עושים בכל זאת אם הילד לא מכין שיעורים או מחפף?

"אני מאמינה שהלימוד הטוב ביותר של הילד קורה במפגש עם המציאות ולא בהרצאות ובהטפות. תפקידה של המורה להעיר לילד במידת הצורך וליצור אצלו מוטיבציה להכנת שיעורי בית".

שיתוף פעולה

ישנן מטלות שברור לגמרי שהילד אינו בשל להתמודד איתן לבד. בשביל מה צריך אותן? דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית, מאבחנת ומטפלת בילדים ונוער, טוענת ש"במקור מעורבות ההורים במידה מסוימת במטלות הילד הינה חיובית, שכן מעורבות זו יוצרת גשר בין הבית לבית הספר. לפי התפיסה הרווחת בארץ ובארה"ב, כשהילד מרגיש שיש שיתוף פעולה בין הבית לבית הספר, הוא מקודם יותר".

מצד שני, עבודה שנעשית על ידי ההורים המתייחסים לעיתים לילד כאל כרטיס הביקור שלהם, מפספסת בוודאי את המטרה. "יש לזכור שבאופן כללי תפקיד שיעורי הבית הינו תרגול והקניית אחריות ולא לימוד של חומר שלא הספיקו בכיתה. שיעורי הבית צריכים להיות מותאמים ליכולת ההתפתחותית של הילד ולשלב בו הוא נמצא בתהליך הלמידה. אל תחששו לפנות למורה (ביחידות), במידת הצורך ולהסב את תשומת ליבה לכמות לא סבירה של שיעורי בית או לכך ששיעורי הבית נועדו לתרגול ולא ללימוד של חומר חדש".

מהם גבולות האחריות במשולש תלמיד – מורה – ילד? לפי דמתי, "בית הספר צריך לתת לתלמידים מטלות ברורות שהתלמיד הרגיל יכול להתמודד איתן ללא עזרת ההורים ולזכור שתפקיד שיעורי הבית הינו ללמד את הילד לקחת אחריות, להשלים משימה ולחזור ולתרגל את החומר. אם ישנה מטלה שמטרתה עבודה שיתופית עם ההורה (ומומלץ שלא יהיו רבות, שימו לב צוות יקר) יש לציין זאת במפורש".

"בכל מטלה אחרת, גם אם היא גדולה מהרגיל, יש לציין במפורש שהתלמיד מתבקש להכין את המטלה לבד. תפקיד הילד לקחת אחריות מלאה על כל מטלות בית הספר, אלא אם צוין במפורש אחרת. תפקיד ההורה הוא להיות שם בשביל הילד, להיות ער לקשיים ומצוקות, לעקוב מהצד ולא לקחת אחריות. כל האמור מתייחס לילדים שלא אובחנו כבעלי לקות למידה כלשהי".

7 טיפים להורה לטיפוח אחריות אישית אצל הילד:

• קחו נשימה ארוכה. חינוך לאחריות היא משימה הדורשת סבלנות וזמן.
• אל תשאלו: "יש לך שיעורים?" שאלו: "מה נשמע? איך היה בבית-הספר?"
• אם הילד מתקשה לזכור, בנו יחד איתו סדר יום שיעזור, אך האחריות לזכור צריכה להישאר שלו.
• האירו את תשומת לב המורה אם לא שם לב שהילד אינו מכין את שיעוריו כראוי או אינו מכין אותם כלל. נכון יותר שהוא יעיר לו על כך.
• אל תציעו עזרה בשיעורים. חכו שהבקשה לעזרה תגיע מהילד.
• התאפקו גם כשאתם רואים שהעבודה של הילד לא מושלמת. חשוב יותר שהעבודה תהיה שלו.
• באופן כללי, עדיף שתשמרו לכם את תפקיד ההורה ולא את תפקיד המורה.