"בחרתי לראות בעצמי מאשר לא לראות"

פרס ירושלים הוענק הערב (א') לסופר היפני הארוקי מורקמי, בטקס החגיגי של פתיחת יריד הספרים הבינלאומי שנערך בבנייני האומה בירושלים. את הפרס העניק לסופר ראש העירייה ניר ברקת, במעמד נשיא המדינה שמעון פרס. בנאום מרגש במעמד קבלת הפרס הדגיש מורקמי שהותקף בארצו על ההחלטה להגיע לישראל. הנה הדברים שאמר:

"באתי לירושלים היום כסופר ומשמעות הדבר טווה מקצועי של שקרים. כמובן, כותבים אינם היחידים שמשקרים. פוליטיקאים עושים את זה גם, כמו שכולנו יודעים. דיפלומטים ואנשי צבא מספרים גם הם לעתים שקרים וכך גם סוחרי מכוניות, קצבים ובנאים. עם זאת, השקרים של סופרים שונים בכך שאף אחד לא יקרא לסופר 'בלתי מוסרי' על כך שסיפר שקרים. למעשה ככל שגדולים וטובים שקריו וככל שהוא יוצר אותם בגאוניות רבה יותר, כך סביר להניח שישבחו אותו הקהל והמבקרים. ולמה זאת?

מורקמי וברקת. הגיע למרות הכל (צילומים: AP) 

"תשובתי תהיה זו: בכתיבת שקרים מוצלחים – כלומר בהמצאת בדיה שמדמה עצמה לאמת – יכול הסופר להביא את האמת למקום חדש ולהאיר אותה באור חדש. ברוב המקרים, כמעט בלתי אפשרי לתפוס אמת בצורתה המקורית ולתאר אותה במדויק. לכן אנו מנסים לתפוס את זנבה ולשדל אותה לצאת ממקום מחבואה ולהעביר אותה לאתר דמיוני ולהחליף אותה בפורמה פיקטיבית. על מנת לעשות את זה, עלינו קודם כל למצוא את האמת בתוכנו. זהו תנאי הכרחי חשוב להמציא שקרים טובים.

"היום, עם זאת, אין לי כוונה לשקר. אנסה להיות כן ככל יכולתי. יש כמה ימים בשנה בהם אינני נדרש לשקר והיום הוא אחד מהם. אז תנו לי לספר לכם את האמת. ביפן מספר לא מבוטל של אנשים ייעצו לי שלא לבוא לכאן לקבלת פרס ירושלים. חלקם אף הזהיר אותי כי במידה שאבוא יקראו להחרמת ספרי. הסיבה לכך, כמובן, היא הקרבות המרים שהשתוללו בעזה. כוחות האו"ם דיווחו על יותר מאלף איש שאיבדו את חייהם בעזה הנצורה, מרביתם אזרחים לא חמושים, ילדים וזקנים.

"פעמים רבות לאחר קבלת ההודעה על הפרס, שאלתי את עצמי האם נסיעה לישראל בזמנים שכאלה וקבלת פרס ספרותי היא הדבר הנכון לעשות והאם הדבר ייצור את הרושם שאני תומך באחד הצדדים של הסכסוך, שאני מחבק את מדיניותה של אומה אשר בחרה לשחרר את הרסן של כוחה הצבאי האדיר. זהו כמובן רושם שאינני רוצה ליצור. אינני מצדד במלחמה באשר היא ואינני תומך בשום אומה. כמו כן אינני רוצה לראות את ספריי מוחרמים.

מורקמי ופרס. לפעמים צריך לעצום עיניים 

"לאחר מחשבה עמוקה שנשקלה בזהירות החלטתי לבוא לכאן. אחת הסיבות לכך היתה כיוון שרבים ייעצו לי לא לעשות כן. אולי, כמו סופרים רבים אחרים, אני נוטה לעשות את ההיפך המוחלט ממה שנאמר לי לעשות. אם אנשים אומרים לי,ובעיקר אם הם מזהירים אותי, 'אל תלך לשם', 'אל תעשה את זה', אני נוטה ללכת לשם ולעשות את זה. זה בטבע שלי, תוכלו לומר, כסופר. סופרים הם זן מיוחד. הם אינם יכולים לבטוח בדברים שלא ראו במו עיניהם או נגעו בהם בידיהם. וזו הסיבה שאני פה. בחרתי לבוא הנה על פני להישאר רחוק. בחרתי לראות במו עיני מאשר שלא לראות. בחרתי לדבר איתכם מאשר לשתוק.

"אנא הרשו לי להעביר לכם מסר מאוד אישי שמלווה אותי תמיד בתהליך הכתיבה: 'בין קיר מוצק וגבוה לבין ביצה שנשברת עליו, תמיד אעמוד בצידה של הביצה'. כן, לא משנה כמה צודק יהיה הקיר וכמה טועה הביצה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר ייאלץ להחליט מי צודק ומי טועה. אולי הזמן או ההיסטוריה יחליטו. אם יקום סופר, שמסיבה כלשהי יכתוב ספרים שעומדים לצדו של הקיר, איזה ערך יהיה להם?

"מה משמעות המטפורה הזו? במובנים מסוימים זה פשוט ובהיר. מפציצים וטנקים וטילים וזרחן לבן הם הקיר הגבוה והמוצק הזה. הביצים הן האזרחים נטולי השם שנמחצים, נשרפים ונורים על ידם. זהו חלק אחד של המטפורה. אך זה לא הכל. יש בה משמעות עמוקה מזו. חשבו על זה כך, כל אחד מאתנו הוא באופן מסוים ביצה. כל אחד מאתנו הוא ייחודי, נשמה חסרת תחליף שמכונפת בקליפה שבירה. זה נכון לגבַּי וזה נכון לגבי כל אחד מכם. וכל אחד מאתנו, ברמה נמוכה או גבוהה, ניצב מול קיר גבוה ומוצק. לקיר יש שם והוא: 'השיטה'. השיטה אמורה להגן עלינו אך לפעמים היא מקבלת חיים משל עצמה ואז היא מתחילה להרוג בנו וגורמת לנו להרוג אחרים בקור, ביעילות, באופן שיטתי.

מורקמי בירושלים. לדבר במקום לשתוק (צילום: מרב יודילוביץ') 

"יש לי סיבה אחת לכתוב ספרים והיא להציב את כבודו של האינדיבידואל מעל פני השטח ולהאיר אותו באלומת אור. מטרתו של סיפור להפעיל אזעקה, לכוון זרקור אל השיטה על מנת למנוע ממנה מלסבך את נשמותינו ברשתה ולהוביל אותן לשפל. אני מאמין בכל מאודי כי זהו תפקידו של הסופר להמשיך ולנסות לחדד את ייחודיותה של נפש האינדיבידואל באמצעות כתיבת סיפורים, סיפורים על חיים ומוות וסיפורים על אהבה, סיפורים שגורמים לאנשים לבכות ולרעוד בפחד ולהיטלטל מצחוק. זו הסיבה שאנו ממשיכים, יום אחר יום, לרקוח בדיות ברצינות תהומית.

"אבי מת בשנה שעברה בגיל 90. הוא היה מורה שפרש לגמלאות ובאופן חלקי נזיר בודהיסטי. כשהיה בתיכון, גויס לצבא ונשלח להלחם בסין. כילד שנולד לאחר המלחמה, ראיתי אותו מדי יום לפני ארוחת הבוקר מתפלל ארוכות מול המזבח הבודהיסטי בביתנו. יום אחד שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת והוא ענה לי שהוא מתפלל עבור אותם אלה שמתו בשדה הקרב. הוא התפלל עבור כל אלה שמתו, כך אמר, אויבים ובעלי ברית כאחד. כשהתבוננתי בגוו בעת שכרע מול המזבח, נדמה שחשתי בצל המוות שריחף סביבו. אבי מת ולקח איתו את זכרונותיו. זכרונות שלעולם לא אכיר. זהו אחד הדברים היחידים שנותרו לי ממנו ואחד החשובים שבהם.

"יש מסר אחד שהייתי רוצה להעביר אליכם היום. כולנו בני אדם, אינדיבידואלים שמתעלים מעל לאזרחות, גזע ודת, ביצים שבירות מול קיר גבוה ומוצק שנקרא השיטה. למראית עין אין לנו סיכוי לנצח. הקיר גבוה מדי, חזק מדי וקר מדי. אם יש לנו סיכוי קלוש לניצחון הוא ינבע מהאמונה שלנו בייחודיותנו והיותה של הנפש של כל אחד ואחד מאתנו חסרת תחליף ומהחום שמתקבל מקיבוץ נשמות יחדיו.

"קחו רגע לחשוב על זה. בכל אחד מאתנו מפעמת נשמה ממשית וחיה, דבר שאינו קיים בשיטה. אסור לנו לתת לשיטה לנצל אותנו. אסור לנו לתת לשיטה לייצר חיים משל עצמה. השיטה לא יצרה אותנו. אנו יצרנו את השיטה. זה כל מה שעלי לומר לכם. אני מודה לכם על פרס ירושלים. אני אסיר תודה על כך שספריי נקראים על ידי אנשים בחלקים רבים של העולם ואני שמח על ההזדמנות לדבר איתכם כאן היום".

דברי הנשיא ונימוקי השופטים

הנשיא ברך את חתן הפרס ואמר: "קראתי את ספרך 'יער נורווגי' וטעמו עדיין עומד בפי. טעם של עדנה ענווה, של עדינות ביישנית, טעם של עצבות טובה, הממוקמים על הר גבוה מכוסה בענני מבוכה. אתה הנך בן לאומה גדולה למודת מלחמה שהשכילה להסב את כישרונותיה העצומים לאפיקים של חכמת המילה של יופי האבן ושל פרי היצירה.

"בספרך 'קפקא על החוף' אתה כותב: 'עצימת עיניך אינה משנה דבר. כלום לא ישתנה

רק משום שאינך רואה מה קורה. למעשה, הדברים יהיו אפילו גרועים יותר כאשר תפקח שוב את עיניך'. זו אמירה נוקבת מאוד. אבל כאופטימיסט מושבע, אני מערער עליה. נדמה לי שאי אפשר ליפול באהבה או להתמסר לשלום אלא אם כן אתה עוצם, לפחות במקצת, את עיניך. קפקא היה כידוע חולה אהבה. האהבה גידלה אותו למרות שהמחלה פגעה בו. שלום המושג גם כאשר העיניים עצומות, יוצר מציאות שהעין הפקוחה מחמיצה".

חבר השופטים בראשותו של עורך עיתון "הארץ" דב אלפון, כלל השנה את פרופסור דבורה גילולה והסופר אתגר קרת שכתבו בנימוקיהם: "מורקמי הוא הסופר היפני הנודע והאהוב ביותר במערב לא מעט בזכות התרכובת הייחודית שביצירתו של התרבות היפנית עם התרבות המערבית בת זמננו. תרכובת הקוסמת לקורא המערבי. קל לקרוא את מורקאמי, אך לא קל להבינו.

"שפת הכתיבה שלו מינימליסטית וצלולה הופכת אותו לסופר נגיש מאוד, אולם כבר בתחילת הקריאה מתגלה מלוא המורכבות של עולמו הספרותי. בכל שורה ושורה בספריו מהדהדת השאלה הגדולה של הקיום האנושי – מה משמעותם של החיים האלה?

גיבוריו מחפשים תשובה במרחב המתעתע שבין מציאות לאשליה וגם אם התעלומה הניצבת לפני הקוראים רק הולכת ומעמיקה עם ההתקדמות העלילתית, הרי שבעצם החיפוש משרטט הסופר פתרון אפשרי בדמותו של הומניזם אוניברסלי, מעודכן ומעורר השראה".

מורקמי הוא מגדולי הסופרים האוניברסלים בתקופתנו למרות המרכזיות של ארצו ביצירתו. גיבוריו נעים בין מציאות לאשליה, מעט מנותקים ותועים בין ייאוש לבריחה לעולם דמיוני. הם מחפשים לשמור על ייחודם האישי ומורקאמי משרטט להם פתרון אפשרי בדמותו של הומניזם אוניברסלי. על אהבתו לבני אנוש וההומניזם שלו ומתוך הכרה בהישגיו האמנותיים החלטנו פה אחד להעניק לו את פרס ירושלים".