במותה ציוותה את האמת

אבל לא כולם יכולים; העיתונאית הרוסיה אנה פוליטקובסקיה נרצחה משום שקיללה. היא נורתה מול דלת ביתה כי עשתה משהו שבעיניים שלנו נראה כל כך בנאלי וטריוויאלי - להתעצבן בלי חשבון על הנשיא, ועל ראש הממשלה, וגם על הצבא ועל המשטרה ועל מי שרק בא.

בית אנה פוליטובסקיה לאחר הירצחה (צילום: AP)

בספרה "רוסיה של פוטין", הרואה כעת אור בעברית, מציירת פוליטקובסקיה תמונה אפלה של מדינה שאיבדה את רגישותה לאזרחיה, מדינה שמסרה את רכושה לשודדים, מדינה שמתעללת באכזריות בחיילים שלה, מדינה שנטשה את ילדיה בצדי הדרכים.

מקומם וחסר רחמים

הסיפורים של פוליטקובסקיה קשים, מקוממים והופכי קרביים. הם מסופרים בלי רחמים, בציניות, בכאב ובזעקה גדולה. היא מטיחה בקורא חלקים קשים מהתצרף הקודר ששמו רוסיה המודרנית. יש שם הכל: התעללויות אכזריות של חיילים רוסים בצ'צ'נים עלובי חיים, סאדיזם חסר מעצורים של קצינים כלפי פקודים הנדחקים למוות, אטימות לב מחרידה של הממשל והשלטונות כלפי האזרחים, והשפלה מביכה והרעבה של פטריוטים רוסיים המסכנים את חייהם מדי יום במעמקי הים תמורת מאה דולר בחודש.

כמו כן, מערכת משפטית מושחתת מן היסוד המטפחת נורמות של אי צדק וחוסר מוסר והשתלטות עוינת ואלימה של פשע מאורגן על אוצרות מדינה. בנוסף, יש גם "סתם" סיפורים על קורבנות תקופת "הטראנזיציה" - תקופת המעבר מעידן שחור אל עידן שחור עוד יותר, סיפורים על אנשים פשוטים שפעם היו משהו, והיום הם ברגים חלודים ועייפים במכונת הקפיטליזם הרוסי המעוות.

וכל הסיפורים האלה מוסתרים בדרך כלל מעינו של האזרח הרוסי הפשוט על ידי תקשורת המונים בלתי חופשית, הנשלטת על ידי הקרמלין של איש הק.ג.ב לשעבר, ולדימיר פוטין. העיתונות הרוסית הפכה גם היא בשנים האחרונות לכלי במשחק הציני של פוטין באזרחיו ובמדינתו - כלי להאדרת שמו בסגנון סטליניסטי.

סיפוריה של פוליטקובסקיה מרתיחים את הדם, אבל הם בעצם מרתיחים בעיקר את דמם של קוראים מערביים המחפשים צרות של אחרים. לרוסים של 2009 אין את הלוקסוס להתעצבן, אין את הזכות לכעוס ולמחאות, או לקיים מערכת פוליטית אופוזיציונית לדיקטטורת הכוח של פוטין. הם מנסים לשרוד, להביא אוכל לילדיהם ולחמם דירות קפואות במדינה המוכרת נפט וגז לכל העולם ואישתו.

רקע היסטורי קצר

עשרות שנים נראתה רוסיה בעיני המערב כאיום הגדול ביותר על שלום העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה היא הצליחה  לחלק את העולם לשניים, ולחבק אל חיקו המוחץ מאות מיליונים שנכלאו בגוש קודר, מאחורי חומת ברזל אימתנית ששיתקה את הקידמה והמחשבה.

היתה זו תקופה של רמייה ואחיזת עיניים, תקופה של דיכוי וסתימת פיות אכזרית; עשרות מיליונים נשלחו אל מותם במחנות ריכוז ובגולאגים רק משום שרצו לחשוב אחרת, רק משום שלא הסכימו לשתוק. ואז, אחרי שמונים שנה, נפלה החומה ורוסיה פילסה את דרכה אל עולם פתוח יותר, עולם של דמוקרטיה וחירויות פרט, עולם שבו מותר לחשוב ומותר גם לדבר. למרבה הצער, הניסיון הזה נכשל יחסית מהר: רוסיה נהייתה ענייה יותר משהיתה, נקרעה לגזרים על ידי טורפיה ונשדדה על ידי עשיריה.

בוריס ילצין, הנשיא הדמוקרטי הראשון של המדינה, איבד עליה את השליטה, ובסופו של דבר העביר את השלטון לפוטין, שהחזיר את רוסיה עשרות שנים אחורה אל טוטליטריזם מצמית וכוחניות צבאית ומדינית בסגנון סובייטי.

נגד הטוטאליטריזם הזה ניסתה פוליטקובסקיה לצאת בכל הכוח. בקולמוסה היא ניסתה למשוך את תשומת ליבו של הקורא אל חוסר הצדק שבקיום הרוסי המודרני, אל אטימות ליבו של המשטר ואל האדישות הפושה בכל חלקיה ורבדיה של החברה.

סיפורים כמו אגרופים לבטן

והיא עשתה זאת היטב; הטקסטים שלה סוחפים, מושכים את הקורא פנימה, מסיפור לסיפור, מתיאור

לתיאור. אין פה רומן וגם לא סיפורת: פוליטקובסקיה מגישה את סיפוריה קרים, בלי עטיפות ובלי תבליני טעם וריח. היא מביאה אותם לקורא כמות שהם - כתובים בשפה בהירה, אמנם לעתים במעט פירוט יתר, אולם תמיד ברצון להכניס אגרוף לבטן של הקורא.

מן הקריאה בספר אפשר ללמוד רבות על הקושי שבלהיות רוסי; אם אינך מקושר, אם אינך משלם שוחד, או אם אינך מוכן למכור את עקרונותיך - דינך לחיות חיי כלב. אם אינך רוקד לפי החליל של הקרמלין ושותפיו המושחתים, ואם אינך מוכן להתכופף בפני התכתיבים של המשטר - דינך כדור בראש. פוליטקובסקיה לא היתה מוכנה לוותר על האמת, והיא כבר לא איתנו. "רוסיה של פוטין" הוא כתב האישום שלה נגד רוצחיה.

• אנה פוליטקובסקיה נורתה למוות מחוץ לדירתה ב-7 באוקטובר 2006, לאחר שחזרה מקניות בסופרמרקט אזורי. היא היתה בת 48. לאחר שנערך משפט החליט חבר מושבעים ב-19.2.2009 לזכות את שלושת הנאשמים ברציחתה. יממה לאחר מכן החליט בית המשפט ברוסיה לפתוח מחדש את החקירה.
  

• רוסיה של פוטין/ אנה פוליטקובסקיה. תרגום: אראלה לרר, הוצאת כתר, 320 עמ'