"תרגום הוא כמו נגינת קונצ'רטו לכינור על פסנתר"

עמוס עוז חשב שהוא מכיר את פרנץ קפקא, עד שהחל לקרוא את "K", ספרו של האינטלקטואל ומנהל הוצאת הספרים האיטלקית Edizioni Adelphi, רוברטו קאלאסו. כאחד הכותבים הנערצים עליו, המפגש החדש של עוז עם קפקא נתפס בעיניו כגילוי.

במפגש פתוח שנערך ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים שוחחו השניים על קפקא הפרטי שלהם, על מלאכת התרגום וחשיבותה, על יחסי הגומלין בין הספרות הישראלית והאיטלקית והקוראים בשתי המדינות ועל עולמותיהם ההולכים ונעלמים של גנסין, ברנר וברדיצ'בסקי.

עוז וקאלאסו. ראש בראש (צילום: מרב יודילוביץ')

"במשך שנים ארוכות עגנון - שהוא סופר ענק, קלאסיקה ממש - נשכח ונעלם ממדפי הספרים באיטליה. למעשה רק לאחרונה הדפסנו מהדורה חדשה של ספריו ואני גאה על כך מאוד", אמר קאלאסו לעוז וייחס את החזרה של העניין בעגנון להצלחה הגואה של הספרות הישראלית באיטליה בשנים האחרונות.

"ההצלחה של הספרות הישראלית עצומה והעניין שהיא מעוררת קשור, בעיני, ברצון של הקורא האיטלקי להבין את הדינמיקה של המקום הזה מבפנים. ישראל מסקרנת אותו והוא פונה אל הספרות והסופרים בכדי להבין טוב יותר מה קורה פה. מעבר לכך, יש כמובן את ההערצה לעבודה עצמה".

עוז, מצדו, החמיא בחזרה וציין את המשיכה המיוחדת של הקורא הישראלי לספרות האיטלקית של המאה ה-20 ובמיוחד ליצירותיהם של אלזה מורנטה, נטליה גינצבורג ואיטלו קאלווינו. "מה שמושך אותי לספרות האיטלקית", אמר, "זה האומץ, החיוניות והאופוזיציה החזקה שהיא מהווה לספרות שמגיעה מארצות אירופיות מערביות אחרות".

ספק אם בצרפת, המדינה שהעניקה לו את תואר אביר הלגיון הצרפתי לפני כעשור, ישמחו לשמוע מה שיש לו לומר על הספרות הצרפתית העכשווית.

"במשך שנים לא קראתי יותר מספר אחד או שניים בצרפתית שבאמת ריגשו אותי", אמר וסייג, "אני חייב לומר שאינני קורא בצרפתית כך שאולי יש דבר נפלאים שקורים בסצנת הספרות הצרפתית ואינני יודע עליהם מאומה, אבל התחושה שלי היא שבניגוד לכך, מה שקרה באיטליה במאה ה-20 מלא חיים וזה מה שמושך את קהל הקוראים הישראלי לספרות האיטלקית". קאלאסו התקשה להסתיר את שמחתו על דברי עוז.

אחרי הכל לא בכל יום מחמיא סופר בסדר גודל כעוז באופן גורף ליצירה הכתובה האיטלקית. "זה משמח, מכיוון שהספרות האיטלקית אינה כה מוכרת מחוץ לתחומה. יש לא מעט סופרים גדולים שפשוט קשה לתרגם. אני שמח שהם זוכים לחיים גם בישראל", אמר קאלאסו ותמה, "לצדו של צ'כוב, ששנינו חולקים לו כבוד גדול, אתה מזכיר לא אחת את שמו של סופר שאינני מכיר - גנסין".

טרגדיה בין השורות 

עוז סיפר על הסופר העברי יליד המאה ה-19 שפגש בצ'כוב והושפע ממנו עד מאוד. "הוא כתב בשפה שאז עוד לא היתה שפה חיה ומדוברת, מעולם לא חי בחברה דוברת עברית ולא ביקר בישראל", אמר והמשיך, "הוא חי ומת ברוסיה חיים אומללים שהסתיימו בגיל 40 כתוצאה מדלקת ריאות. אחריו השאיר לנו מספר סיפורים קצרים ונובלות, ממש כמו צ'כוב שמעולם לא כתב רומן.

"בכתביו של גנסין אפשר תמיד למצוא בין השורות את הטרגדיה. היא קיימת שם תמיד, חבויה. כתיבתו והסגנון המדויק שלו אינם דומים ליצירותיהם של כותבים עבריים אחרים בתקופתו".

קאלאסו, מצדו, תהה היכן יוכל למצוא את כתביו של גנסין זה והוסיף: "באיטליה הוא לחלוטין לא מוכר". עוז לא יכול היה להתאפק ואמר: "זה מעניין, אבל אנחנו, הכותבים של הדור שלי, מוכרים כיום מחוץ לישראל הרבה יותר מהמורים הרוחניים שלנו.

"זו תחושה מאוד משונה. ממש כמו שסופר ספרדי עכשווי יצליח במדינה שלא שמעה מאודה על סרוונטס. אמרת מקודם שרק לאחרונה החזרתם את עגנון למדף, אבל עגנון היה רק אחד מתוך קבוצה של סופרים ענקיים כמו גנסין, ברדיצ'בסקי וברנר שמגיע להם להיות מתורגמים. האנשים האלה חוללו שפה והפכו אותה לגמישה ועשירה. אני פונה אליך כאל רוברטו קאלאסו המו"ל ומאיץ בך לקרוא אותם".

קאלאסו הבטיח לעשות כן והשיחה מעתה והילך נסבה סביב נושא התרגום. "לתרגם יצירת אמנות דומה לנגינת קונצ'רטו לכינור על פסנתר", אמר עוז, "זה יכול להיות מבוצע בהצלחה רבה, בתנאי אחד נוקשה - לעולם אל תנסה לאלץ את הפסנתר להשמיע צלילים של כינור.

זהו כלי נגינה שונה בתכלית. תמיד אמרתי לכל המתרגמים שלי, גם לאותם שתרגמו אותי לשפות שלעולם לא אוכל לקרוא: 'היו לא נאמנים כדי שתוכלו להיות לויאליים'".

קאלאסו אהב את הרעיון. "זה עקרון נהדר", אמר, "תרגום הוא חלק חיוני בחייה של יצירה ואין דבר נורא מתרגום שעוקב בעיוורון מוחלט אחרי המילה הכתובה". עוז סיפר על שיתוף הפעולה ההדוק עם מתרגם ספריו לאנגלית, ניקולס דה לאנז'.

"כיום הוא עצמאי ומתרגם לבד אבל בצעירותי, כתבנו ביחד את התרגום, כך שעל יצירותיי המוקדמות נכתב שהתרגום נעשה בשיתוף עם הסופר. זה שקר גדול מכיוון שמה שצריך היה להיות כתוב זה שהתרגום נכתב על אף הפרעותיו של המחבר", השתעשע עוז במחשבה ונזכר, "היינו יושבים יחד והוא היה נותן לי מספר ורסיות לאותו משפט, פסקה ולפעמים מילה. את כולן פסלתי ובסופו של דבר הוא היה מצטעק: 'אז מה לעזאזל הא המילה הנכונה באנגלית?'.

"חייכתי ועניתי: 'אנגלית היא השפה שלך, לא שלי'. זה היה קשה אבל מרתק. אני חושב שתרגום הוא חוויה מוזיקלית. האיכות החשובה ביותר שמתרגם צריך זה אוזן מוזיקלית. הוא חייב להתייחס לא רק למילים אלא גם למוזיקה. לעתים המוזיקה חשובה מהמילים עצמן. תרגום הוא קסם ותמיד יישאר כזה".