טרענד המיתון: לקנות בשחור

להיות "רבנית" זה ג'וב מעייף. אבל כשאת החרדית היחידה ברדיוס, אפשר להגיד שזה תהליך טבעי ומצופה. במשך שנים התרגלתי לקבל טלפונים מבוהלים בכל שעות היממה, דוברי עברית שוטפת שמגמגמים באוזני בסלולארי: "בד"ץ בעאלז?, יש דבר כזה? זה הכשר טוב?", בכל פעם שצריך להרשים קרוב משפחה חרדי. לא נחסכו ממני גם התייעצויות מעמיקות לתוך הלילה בפייסבוק, אם צריך לערוך פדיון לתינוק של הבת דודה של האחיין של השכנה, ואיך בדיוק עושים את הטקס על פי כל "הכללים".

לצערי הרב, גם הספקתי לצבור קילומטראז' לא קטן בהעמסת כיסאות נמוכים לשבעה לכל דורש. ופתחתי קו שינוע מצליח, ביבוא כריות ברית רקומות "מייד אין בני ברק", לכל המעוניין.

עם הזמן והביקוש נכנסו לתמונה גם שולחנות מתקפלים מגמ"חים אנונימיים, מזון תינוקות במחירים שוברי שוק ויבואני תכשיטים. בטרם הרמתי ידיים ופניתי לחברה הסלולארית בבקשה לעבור למסלול תקשורת עסקית, תוך כדי הקמת צי חט"ד (חבר טלפוני דוס), כדי להתמודד עם מבול הפניות. החלטתי להסתכן ולשלוח את הזקוקים לשירותי חרדים בע"מ, לתוככי "השמורה", קרי בני ברק.

עוברים את הגבול. בני ברק

הראשון שהעזתי לשגר "לחור השחור" שבין רמת גן לפתח תקווה היה נואש. יומיים אחרי הפיכתו רשמית לאבא. עדיין מסתגל לחוסר השינה, שבקרוב מאוד יהפוך לכרוני. רדוף, בתחינותיה הנואשות של החצי השני הזקוקה נואשות למשקל תינוקות, על מנת לפקח מספרית על התקדמות ההנקה. אחרי שהבטחתי חזור והבטח שאהיה איתו על הקו עד ליציאה מהטריטוריה עם הרכש המבוקש, מפלס המתח הנמיך

 טוס.

יחד ערכנו היכרות עם רחובות חדשים במרחק נגיעה מהבית: "אני בר' עקיבא!", צרח באוזני מאושר כשגילה את הרחוב המיתולוגי, כשהגי פי אס אמר "קוטלר" הוא ביקש הסבר על הרב עליו לא שמע מעולם. וביחזקאל השוויץ כי הם "חברים" עוד משיעורי תנ"ך בתיכון.

כשהגיע סוף סוף לכתובת המדוברת, החילוני שבו קיבל רגלים קרות. "ומה אם לא ירצו לתת לי את המשקל כי אני לא דוס?" חזר ושאל למרות ניסיונות ההרגעה מהצד השני של הקו. "מה אם התייחסו אלי לא יפה?", הגיחו טראומות מהסיור האחרון למאה שערים. "תשבעי שיהיה בסדר!", סימני ההיסטריה התגנבו דרך הסלולארי. "דוסית שכחת?", עניתי חזרה, "לא נשבעת, אבל מבטיחה, אני עם יד אחת בחיוג מהיר למשטרת ישראל", ניסיתי גישה הומוריסטית שלא עבדה.

אחרי מספר רגעים מורטי עצבים ליד הדלת היא נפתחה סוף סוף על ידי "מקומית" בחיוך רחב. "אני פה בקשר למשקל" הנבוך, התקבל בחיוך מאיר פנים. "רוצה לשתות משהו?, הגעת בסדר?", הגיעה התגובה שהרגיעה את המבוהל קשות. דקותיים אחר כך הוא כבר היה חזרה במכונית חובק את המשקל - המשימה הוכתרה בהצלחה.

מדריך

ומאז אותו בלון ניסוי עייף, סיורי צרכנות מודרכים לבני ברק הפכו אצלי למעין מסורת. המיתון המכה במשק והניסיון לחסוך בכל שקל (יודעים כמה עולה עגלת תינוק איכותית?), דוחף רבים וטובים מאזרחיה החילונים של מדינת ישראל אל תוככי בני ברק. חניות, בתי עסק וגמ"חים עבורו להיות מסומנים, מפה לאוזן, בארבעה מדדי "תיירות נכנסת":

ידידותי לחילונים ("כוייפר" פרנדלי) - הטוב ביותר. שם גם "דוסים כבדים" עוזרים לתל אביביות חסכניות לבחור בגדי תינוקות. ונשים כבודות ממליצות לבחורים עם עגילים על תוספים טבעיים ביבוא אישי.

בעל כוונות להחזרה בתשובה - ברובו איזור מזרחי, ויש מצב שעם 150 גרם בוטנים (קלייה על המקום), תתבקש לעשות איזו ברכה קטנה, למבקרים מתקדמים בלבד.

פוטנציאל אבנים ואקונומיקה - נדיר ביותר, אך קיים. יש להתרחק מאזורים בעייתיים, פרטים נוספים אצל החבר החרד.

וגם: שימי חצאית - זכותם של הילידים לשמור על צביון השמורה. רוצים לקנות אצלנו?, יאללה, אבל את המחשופים והמכנסים תשאירו בבית. אוהבים אתכן יותר בחצאית הודית ו"של".