בון ז'ור
"תמיד היתה לי מערכת יחסים מורכבת עם היהדות", אומר הקומיקאי הצרפתי דני בון שהתגייר לפי שנתיים. דווקא את הפרמיירה הישראלית של סרטו "ברוכים הבאים לצפון", שזכה להצלחה אדירה במולדתו, הוא ייאלץ להחמיץ
גם אם אתם מאלה שמאמינים שמִסְפרים מְדַבְּרִים, את המספרים שסובבים סביב ההפקה הקולנועית "ברוכים הבאים לצפון" של הקומיקאי הצרפתי דני בון, לא קל להסביר. הסרט, קומדיה חביבה ומנומנמת שהופקה בתקציב של 17 מיליון דולר, רשם הכנסות של 185 מיליון והביא לקופות הכרטיסים בצרפת בלבד 20 מיליון איש, שהם קצת פחות משליש תושביה. אם חושבים על כך שהסרט כמעט בלי למצמץ השאיר מאחור את הפקת הענק האמריקנית "טיטאניק", ברור שמדובר לא רק בהצלחה מסחרית מפתיעה, אלא בנושא למחקר סוציאלי.
מתוך הסרט "ברוכים הבאים לצפון"
"ברוכים הבאים לצפון" מתרחש במחוזות ילדותו של דני בון. שם, בצרפת האחרת, זו שלא תמצאו ברשימת האטרקציות התיירותיות שמצטלמות היטב בגלויות ממולדת הבאגט, הוא מגלגל סיפור על מנהל סניף דואר בסלון דה פרובאנס שהוגלה שלא מרצון לעיירה קטנה בצפון ומגלה את יפי הפשטות. את הסטיגמות הרווחות על האזור האפור והסגרירי שתושביו מדברים באקצנט מוזר שנקרא שפת השטי, ומבלים את זמנם באכילת גבינת מרואל ושתיית אלכוהול, הוא שובר אחת אחרי השנייה. שובר, כי בסופו של יום הצליח הסרט, על פי עדות משרד התיירות המקומי, להציף את בּרְג (הלוקיישן בו מצולם הסרט) בתיירים, להעלות משמעותית את מכירות המרואל ולטפח סימפטיה כלפי תושבי חבל הארץ שהפכו לפתע לנושאי דגל המאבק לשבירת מעגל האתנוצנטריות הפריזאי שמאמין שאין חיים מחוץ לבירה.
סרט שהוא תופעה שחוצה מעמדות וגילאים
"מי היה מאמין שסיפור מקומי בארץ המרואל ודוכני המזון המהיר יזכה לחיבוק חוצה מעמדות חברתיים ודורות", תהו בשבועון "le Parisian", ובצדק. מדובר בסיפור הצלחה שהיקפיו יצאו משליטה. בראיון ל-ynet מודה דני בון כי אין לו מושג איך זה קרה. "אין מתכון להצלחה. לא ישבתי וחישבתי איך לבשל סרט שיצליח. זו היתה הפתעה גדולה. אני חושב שזו האותנטיות וההומור שהפכה אותו לנגיש", הוא אומר, "הדמויות והסיפור מאוד אנושיים, מלאי רוך ורגישות. הוא נעשה ממקום מאוד אוהב ובכנות שהצליחה להדהד. הרבה קומדיות עכשוויות, שמושפעות מהקולנוע האמריקני, נגועות בציניות, אגרסיביות ומרושעות. בסרט שלי יש מצבים משעשעים אבל אין אגרסיות כלפי שום דבר למעט החולשה האנושית.
לדמויות בסרט שלי יש פגמים כמו לכולנו".
דבריו של בון משתלבים היטב עם רעיון שהעלה בעל אחת מסוכנויות הפרסום הגדולות באירופה בראיון שהעניק ליומון "ניו יורק טיימס", שניסה לפצח את סוד הסרט. "לצרפתים נמאס מלהיות אלופי עולם בחדשות רעות ובתרופות פסיכוטיות", אמר, "אנחנו רוצים להאמין. לא להיות הכי טובים בשוקי ההון בעולם גלובאלי, אלא פשוט להיות מאושרים".
מתברר שלא רק לצרפתים מתחשק קצת אושר בעידן הפוסט מודרני ועל רקע המשבר הכלכלי, גם בארצות הברית הקונספט תפס והזכויות לעיבוד הסרט לגרסה אמריקנית נרכשו לאחרונה על ידי וויל סמית. "כשכתבתי את התסריט אמרו לי אנשים שקראו אותו שסיפור על מנהל סניף דואר שנשלח לצפון, לא יעניין בני נוער וילדים", אומר בון, "האמנתי להם, אבל המציאות הוכיחה ההיפך ואני שמח על כך".
יש מי שמיהר לקשר בין הצלחת הסרט לירידה משמעותית בפופולריות של הנשיא סרקוזי בקרב הצרפתים. סרקוזי, על עמדותיו הפרו-קפיטליסטיות וסגנון חייו הראוותני, מייצג את ההיפך הגמור מאותה עיירה קטנה נטולת הוד והדר באחד האזורים הפחות טרנדיים בצרפת. "זה המקום שבו נולדתי", אומר בון, "זה המקום שקיבל את אבא שלי בזרועות פתוחות כשהגיע לצרפת בגיל צעיר מקביליה (אלג'יר – מ.י) ואפשר לו להשתלב בתוכה. זה אחד האזורים היחידים בצרפת שלתרבות שלו יש זיהוי מאוד מובהק והוא בא לידי ביטוי בפתיחות אדירה. היה לי חשוב לשבור את הקלישאות על האזור ואת הדימוי השלילי שיש בצרפת על האוכלוסיה שגרה בו".
השמאל מפרגן: "דמויות מכוערות, נרפות ועצלניות, שמגלות חיבה לבקבוק"
ביקורות מוזרות
בהפוך על הפוך, דני בון סוגר חשבון בדרכו העדינה עם הסנוביזם, הסקטוריאליזם והגזענות המסוימת שקיימת בצרפת "הלבנה" והקפיטליסטית. "כשאתה מגיע לפריז בלי כסף, עני מרוד שמנסה לשרוד, היא לא מחייכת אליך. בשביל אמן צעיר בתחילת דרכו, פריז היא עיר מאוד אגרסיבית", נזכר בון בימי ראשית דרכו, "הגעתי לפריז עם כל המטען שהבאתי איתי מהצפון. התנהגתי כמו שהורגלתי עם לב וזרועות פתוחות. פריז, כמו ערים גדולות אחרות, לא אישית, קשה, לא אנושית. בשבילי זה היה הלם תרבות. כל האגרסיות האלה שמקיפות אותך בעיר, אינן קיימות בצפון".
"ההתנסות הזו הולידה מופע בימתי שמדבר בדיוק על זה", מספר בון, "אמנים שמגיעים מהפריפריה נוטים להתרחק מהזהות שלהם ומנסים לעשות הכל כדי להידמות לאחרים. זו טעות גדולה בעיני כי בסופו של דבר, הם לא דומים לאף אחד. אני מאמין שככל שאתה מדבר את עצמך באופן האינטימי ביותר, כך תוכל להתקרב קרוב יותר לאוניברסלי".
סרט שמדבר בשבחה של פשטות
באופן תמוה חילוקי הדעות והעימותים היחידים עם הסרט שטבע בים האהבה הגיעו מכיוון נציגות השמאל האינטלקטואלי. ביומון "Le monde" נכתב: "לא רק שהדמויות המרכזיות דוברות שפה בלתי מובנת, הן גם מכוערות ובעלות גוף, נרפות ועצלניות, והן מגלות, כמובן, חיבה לבקבוק". אחרים טענו כי הסרט הוא "דוגמה לדמגוגיה פופוליסטית". ממרומי ההצלחה עושה רושם שבון לא מייחס כעת חשיבות רבה לביקורת למרות שהיא צרובה היטב בזכרונו.
"כשהסרט התחיל להצליח בטירוף התחילו להתפרסם ביקורות מוזרות", הוא אומר, "הן היו בשוליים ובכל זאת כינו אותו 'franchouillard' שזו דרך שלילית לומר שהוא מצליח כי הוא פונה לרגשות לוקאליים צרפתיים. טענו שהסרט מושך למכנה המשותף הרחב, שהוא פופוליסטי. הקולות האלה נרגעו כשהסרט התחיל להצליח בחו"ל (5 מיליון צופים מחוץ לצרפת – מ.י) ונדמו כשהזכויות להפקה נמכרו לוויל סמית. פתאום הוא הפך למראה מקום". בהפקה ההוליוודית של הסרט שנכתבת בימים אלה על ידי ניק שנק, התסריטאי שחתום על "גראן טורינו" של קלינט איסטווד, דני בון ישמש כיועץ. "זה מאוד מרגש", הוא אומר, ומעדיף שלא להרחיב.
שובר סטיגמות או מחזק אותן?
הפעם האחרונה שבון נראה על מסך הקולנוע בישראל היתה באפריל 2008, עם צאתו לאקרנים של "החבר הכי טוב שלי", סרטו של פטריס לקונט בו הוא מגלם תפקיד ראשי לצידו של דניאל אוטויי. אחרי שורה של תפקידים קומיים, הצליח סרטו של לקונט להביא למסך דני בון אחר, רגיש מאוד, קצת מלנכולי, שאי אפשר לא לאהוב. גם בסרטו החדש ההומור מהול במרירות. "זה נכון שבשני התפקידים יש הרבה מעבר לצחוק. זה מורכב יותר, לא שחור ולבן", אומר בון, "להצחיק זו עבודה רצינית וצריך לעשות אותה עם התכוונות גדולה".
מת על החוף של הרצליה
ליציאה של הסרט בישראל יש עבור בון משמעות מיוחדת בזכות המשפחה של רעייתו הישראלית, יעל. "יש לנו הרבה קרובי משפחה בישראל וזה משמח שהם יוכלו לצפות בסרט בארץ", אומר בון. בקרדיטים שמתגלגלים בסוף הסרט מודה בון לרעייתו, שגם משתתפת בו בתפקיד אורח קטן. "בלעדיה לא הייתי עושה את מה שאני עושה", הוא אומר, "היא מאוד חשובה לתהליך היצירה שלי".
לפי שנתיים החליט בון לעבור תהליך של גיור. כנער שגדל במשפחה קתולית, מדובר בהחלטה לא פשוטה ומכוננת. "זו אחת ההחלטות הכי חשובות שקיבלתי בחיי", הוא אומר ומנסה להסביר, "תמיד היתה לי מערכת יחסים מורכבת עם היהדות ורציתי לחזור אל השורש של הדתות המונותיאיסטיות. גם כאדם חילוני עסקתי לאורך שנים בשאלות של אמונה, שאלות של אדם מול חברה, שהיו חלק בלתי נפרד מהיצירה שלי. היהדות, בניגוד לדת הקתולית, מעודדת שאלת שאלות בעוד שהקתולים מאמינים בדוגמה שאין בה מקום לתהיות. אני מעדיף לשאול.
גם ההומור הוא חלק מזה. להצחיק היתה הדרך שלי להתמודד עם הרגעים הקשים ביותר גם בקריירה וגם בתוך המשפחה. אני זוכר רגעים בלתי נשכחים עם אמא, כשהמצב היה קשה. הייתי ילד והתעקשתי להצחיק אותה במשברים הגדולים ביותר של חיינו. זה הבסיס של ההומור שלי".
בון מתכוון, מן הסתם, להומור היהודי שמשאיר אחריו טעם מר-מתוק שמהדהד. הוא מדבר על תחילת הקריירה כשאנשים סביבו אמרו לו שעם חומרים שמערבבים הומור ונושאים "כבדים" אין לו סיכוי למשוך קהל. "דיברתי על דיכאון ועל התאבדות, על דברים נוראיים, בתוך מופע שהוא קומי. מבחינתי, תביני, יש בהומור תיקון", הוא אומר, "הומור זו הדרך שלי לעשות תשובה". ב-26 בדצמבר לפני כשבע שנים, במפגש הראשון עם אשתו יעל, משהו התחדד. "פתאום היה בכל זה הגיון. אפילו אמא שלי, שנולדה, גדלה וחיה את חייה כקתולית גמורה, הבינה את הדברים בדרכה הנפלאה. היא זו שסרגה את הכיפות לחתונה שלנו. היא הפכה למומחית לסריגת כיפות באזור שבו היא גרה".
למרות התכנון המקורי, בון ייאלץ לוותר על הפרמיירה בישראל. הסיבה קשורה בפרמיירה גדולה של הסרט "הצופן השתנה" של דניאל תומפסון בו הוא משחק עם כוכבי ענק צרפתיים כמו פייר ארדיטי ופטריק ברואל. "זה מצער אותי מאוד שאני לא יכול להגיע, אבל יהיו הזדמנויות אחרות", הוא מבטיח, "אני אוהב את ישראל ומת על הרצליה ועל חוף הים הנהדר שלה".
