תנו לצחוק בשקט

ישו, מוחמד ומשה רבנו מגיעים לפאב – רגע. לא, לא. אי אפשר לכתוב את זה. אם זה יהיה באוויר, מישהו מוועד נאמני-הנצרות-בישראל או איך שקוראים להם עלול לאיים ב"צעדים" ו"תביעות" כיוון שהעזתי להציג את ישו, טהור וסגפן, כחובב בילויים. ומוחמד – אלוהים ישמור, הרי אם נוגעים בשערה משערות זקנו של הנביא, אתם כבר יודעים מה קורה. נגיד שאני אמיצה נורא, ולא פוחדת ממה-יגידו: האם לכלי התקשורת שלי יש די אומץ לתמוך בי? הרי כל זה יעלה להם המון כסף בשכר טרחת עורכי דין ומה לא. עדיף לוותר, כי ממילא נשאר רק משה רבנו, והבדיחה כבר מתה.

ישו מתגורר בסאות'פארק והניסים לא מצליחים לו. הוא היפי תמים וחיוור. אלוהים מדבר עם הומר סימפסון בספרינגפילד ומשחרר אותו מהניג'וס של הכנסיה. אלוהים בכלל לא קיים, תקראו את "יש אלוהים?" של ריצ'רד דוקינס. ישו, בשר ודם, הוא איש חוטא כמו כולנו בסרט מצוין של מרטין סקורסזה, הוא נער צעיר ובהחלט לא הכי אינטלגינטי בסביבה ב"הבשורה על פי ישו" של ז'וזה

סאראמאגו, והוא איש שמן ולא ממש מבריק במערכון של ליאור שליין. יש אלפי ייצוגים של ישו בתרבות העכשווית. לא כולם מחמיאים לו. במיוחד לא בסאטירה, שממילא אינה מחוייבת להחמיא לאיש.

ליאור שליין העז להעלות לאוויר דחקות טובות פחות או יותר, תלוי בטעמכם, שלועגות לישו ולאמו. על פי שליין, הוא שמן והיא שרמוטה. במהלך שצריך להדאיג כל אחד מאיתנו, איימו עליו ועל כלי התקשורת בו הוא עובד בזעם קדוש של נעלבים. באוויר הדהדו "לא יעלה על הדעת", "אחריות ציבורית" ו"תביעות", איומים בביטול בואו של האפיפיור לישראל ומה לא. ערוץ 10 התקפל, אבי כהן, עורך התוכנית, התנצל בפני ציבור המאמינים, מערכונים נוספים בעניין ישו, מריה ושות' לא ישודרו.

אני מניחה ששליין לא היה מלהק את עצמו בתפקיד של קורבן לכפייה דתית, אבל זה בדיוק מה שהוא כעת: איש שהאמין בזכותו לעשות סאטירה בדיוק מאותם חומרים שהולידו את הז'אנר הזה בעת העתיקה וממשיכים לפרנס אותו עד היום. סאטירה היא תמיד בעיטה באמונות, דעות, רעיונות וערכים של אנשים. הבעיטה הזאת עלולה להיות לא נעימה. אלא שהיא נחוצה, מפני שהיא תורמת לחירות המחשבה האנושית, ובלי חירות, אתם יודעים, אי אפשר ליצור ואי אפשר לברוא שוק של רעיונות שבני אדם יבחרו מתוכם, על פי רצונם החופשי, את הנכון להם.

לא להפקיר את החזית

לא פשוט לעשות סאטירה בישראל, בין המוני נעלבים פוטנציאליים מכמה דתות, במאמץ המתמיד שלא לטבוע בזבל של פרות קדושות, בפחד שמא ידו הארוכה של ארגון כוחני תמהר לסתום פה כזה או אחר. לא פשוט – אבל הכרחי, כי בתוך מלחמות העולם בין אינטרסים מנוגדים ואמונות נאבקות, צריך לשמור על היכולת להראות את כל אלה באותו אור אנושי עצמו: קטן ונלעג, מטורלל ומצחיק, תמיד פתוח לפרשנויות ולדעות, אפילו קיצוניות.

סאטירה היא ז'אנר קיצוני. אחרת לא היתה יכולה לאוורר ולנער אמונות, דעות וערכים. לנפגעים שמורה במקרים מסויימים הגנה מטעם המחוקק, אבל היכולת להמשיך לעשות סאטירה אמיצה, לא מבוהלת, תלויה במשהו אחר: באמונה של

כלי תקשורת שאין זה מתפקידם להיות צנזורים פנימיים. להפך. הם חייבים לעמוד איתנים מול כל נסיון השתקה, לא חשוב מטעם איזו עדה דתית, רעיון פוליטי או אופנה מחשבתית.

כי אם אי אפשר לשדר היום מערכונים של שליין, טובים או רעים, שבהם ישו מוצג באורח נלעג, מחר אי אפשר יהיה להקרין שוב את "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון, מחרתיים מישהו ייזכר שוב ש"הסוחר מוונציה" לא מחמיא ליהודים ויבקש להוריד אותו מבמה ובשבוע הבא ועד מגיני-האיסלאם כבר ייעלב ממשהו, ואין עלבון אפקטיבי ומפחיד כמו עלבונם של חסידי הנביא.

ליאור שליין לא יכול לעמוד בחזית הזאת לבדו. מעמיתיו למחשבה חופשית, מאנשים שחרדים לחופש הביטוי, מהמודאגים מפני כפייה דתית, אני מצפה לתמיכה ולהכרה שהוא – ואנחנו – יכולים להיות מלעיגים וגם מטרה ללעג של אחרים, מבלי שאמונותינו יפגעו באמונה משותפת לכולנו: הזכות לחופש הביטוי.