נחשים על המגרש

אם חשבו שאחרי שנראה את "האמת של רביבו" נבין למה חיים רביבו קיפל את משפחתו יום אחד לתוך מזודוות, והלך לגור במקום מופרך בלוס אנג'לס עם השם המופרך קלאבאסק, אז כנראה שחשבנו לא נכון. לפי הסרט, או יותר נכון, לפי האמת של רביבו, אפשר להבין שהוא עזב את הארץ בגלל "נחשים".

משפחת רביבו. יש חומר לסרט, אבל אחר לגמרי (צילומים: ערוץ 10)

ליד הווילה הנוצצת בה הוא ובני משפחתו גרים, משתפל לו מיני הר גריזים. הוא עוד לא ויסת את הג'ט לג, וכבר ראה נחש פעמונים בחצר. אבל בארץ, יש נחשים שהתגלגלו לתוך בני אדם, ומפיצים עליו שמועות מאז שעלה לשחק בבוגרים. האם הוא באמת עזב בגלל איומים של העולם התחתון? או בגלל שהוא התרועע עם אשתו של עבריין מוכר? בגלל פסיקת בורר? האמת של רביבו היא כמובן שלא. האמת האובייקטיבית - לא לגמרי ברורה.

הסרט לא נועד בעצם להיות תחקיר עיתונאי רציני, כזה שינסה לקלף בפינצטה את השכבות של סיפור המקרו. אם היה כזה, אופירה אסייג היתה טורחת לקחת איתה את המצלמה, ללכת לאזורים קצת פחות נוצצים, ולנסות לבדוק מה כונן את הסיבות לשמועות, לנסות לתפוס איזה מישהו שינסה להוכיח שיש אמיתות בשמועות (אפילו אחד כזה, שיטשטשו את פניו ויעשה לו קול של ברווזון מבועת).

אמנם ניתנה בסגיר של התוכנית הזכות הבסיסית לתגובה של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" וטוב שכך, אבל אמת תודעתית נוצרת בהרבה מקרים מתוצאה של מינון.

אסייג ורביבו. הרמזים שנזרקו באוויר נעלמו באותה מהירות בה הגיחו

אם היו מובאות שתי גירסאות, נלחמות אחד בשנייה, מכישות אחת את רעותה כמו נחשים, היינו מקבלים איזשהו חומר נפיץ, חי. מה שקיבלנו בפועל הוא כתבה בעלת ניחוחות רכילאיים חזקים, שבאה כדי לשמוע כביכול את הצד של משפחת רביבו, אבל הצד של משפחת רביבו, כצפוי, היה צד מכובס, מדויק, במינון נכון. מדי פעם התפזרו איזשהם רמזים באוויר, קלושים, והם נעלמו באותה מהירות בה הגיחו.

סופר-שייח'

רביבו הוא אישיות מרתקת. מלבד היותו כדורגלן על לשעבר (כאוהד ליברפול, הגול שהוא שם לנו באנפילד עם סלטה ויגו עדיין צורב וצלקתי), הוא איש עסקים מחונן וחד חושים, ובדרך הפך את עצמו למעין מולטי סלב: בליין סדרתי שיודע להימצא באירועים הנכונים, בפרסומות הנכונות (תחתוניו הביטו אל תוך מכוניותינו תקופה ארוכה בכבישים מהירים) ובתוכניות הנכונות ("רוקדים עם כוכבים", כמובן).

שגית וחיים. יום אחד היא עוד תתפרץ

הוא איש מוכשר בטירוף, שגדל באשדוד המעמד פועלימית והפך למין חזון-על של ה-Self Made Man. קשה שלא להיכבש בקסמיו, למרות שהוא מוצג בסרט כסוג של שייח' סעודי שלא קם כדי לפנות את הצלחת. קשה גם שלא להיכבש בקסמי ילדיו המקסימים, בעצב הגדול שלהם שנאלצו במפתיע לעזוב את הלימודים, החברים והמשפחה. רק בזה יש סיפור לסרט, אבל כמובן סיפור אחר לגמרי.

עקב דמותו של רביבו נוצר כאן בסך הכל סרט מעניין, מבדר, משקל נוצה צהבהב, מעין הצצה אח גדולית קטנה לחיים הקשים-קלים-עשירים של הרביבואים, ואפילו המעידות העילגות של אסייג לא ממש הטרידו מדי ("יש אומרים, רביבו לא עלינו". "הגבר המרוקאי הוא פראמטיבי לדעתך?"). היא גם סיפקה כמה רגעים של חן טלוויזיוני, כמו שלמשל מילטה את נפשה בזעקות כשראתה נחש פעמונים בבריכה.

השמועות והשתיקות

בכל אופן, אם המטרה של הסרט היתה להביא את הגרסה הרביבואית, היא לא ממש הצליחה. אולי הם עזבו בגלל נחשים, אולי הם עזבו בגלל שמועות, אולי הם עזבו בגלל עסקי התכשיטים של שגית האישה. אולי הם עזבו כי הם רצו שקט.

בכל זאת, לפעמים מספיקה מצלמה אחת כדי להבין שפת גוף של אנשים. בני הזוג רביבו היו שקולים, ידעו בדיוק מה לענות ומה לומר, אבל המצלמה קלטה רגעים של אי נוחות,

התרכזה בתנועות האישונים, במבע הכולל, קלטה שתיקות אחרי שאלות לא קלות, קלטה היסוסים והתלבטויות. זה כמובן לא דבר שאפשר להוכיח אותו, אבל כצופים נותרנו עם תחושה שאת הסיפור האמיתי - כנראה לעולם לא נדע.

"מאז שאני עם חיים, מגיל 14, יש עליו סיפורים. יום אחד אני אתפרץ", כך אומרת שגית פעמיים במהלך הסרט. אולי כשהיא כן תחליט להתפרץ, אסייג תתייצב שם שוב עם המצלמה. אולי אז, נדע משהו שלא ידענו קודם.