לבני מתעקשת לחלום

אחרי שכמעט נעלמה תרועת הפסטיבלים של קדימה על "ניצחונה המזהיר", ונמוגו להן קריאותיה לליכוד "לחדול מגניבת הבחירות והשלטון" – דומה היה שהיו"ר לבני כבר נעורה מחלום הכתרתה לראש הממשלה הבאה של ישראל. אלא שנראה כי מהקולות "העם בחר קדימה" לא קל במיוחד להשתחרר, בייחוד לא כשבאי המפלגה סבורים שעל לבני ולא על נתניהו להרכיב ממשלה.

בין אם זו נשיאת שם השלום לשווא לתפארת המליצה והספין; בין אם אכן נחה על לבני ובר-און, כצאצאי המשפחה הלוחמת, רוח שלום בלתי מתפשרת – אפשרות השגתו דומה לסיכוייה של יו"ר קדימה להיהפך לראש ממשלה במהרה בימינו בקדנציה הנוכחית.

נכונות אולמרט לוותר כמעט על כל יו"ש, להשלים את החסר ל-100% באמצעות שטחים חלופיים, להוסיף לעסקה את המעבר הבטוח מחמאסטן העזתית ליו"ש, ולקנח עם הכנסה "סמלית" של פליטים לישראל – לא הביאו את אבו מאזן, בכיר מתוני הפלסטינים, ליותר מאמירה רפה כי אולמרט צועד בכיוון הנכון.

"מונולוג זה כשאדם אחד מדבר לעצמו, דיאלוג זה כששני אנשים מדברים לעצמם", פסק לפני שנים שייקה אופיר, ובמידה רבה חלק ניכר מהדו שיח בינינו לפלסטינים הוא שיח שלנו עם עצמנו, שבו אנחנו מיטיבים לנסח בעבור בן שיחנו את תנאי הסף שיביאו אותו לחתימה על ההסכם המיוחל.

ייתכן מאוד שאילו כך היו פני המציאות, ההסכם כבר היה מאחורינו. אלא שככל שנקפו השנים והמפגשים עם הפרטנר הפלסטיני, התחוור יותר ויותר ש"ההסדר-המצוי-כמטחווי-קשת" מזכיר עד מאוד את אילוזיית הנגיעה באופק, לו רק נושיט ידינו אליו בתחינה. ישראל, שהפליאה בוויתורים ובהתערטלויות טריטוריאליות, פגשה בכל פעם מחדש אופק חמקמק ו"מתרחק".

היונה של לבני

מאשליית הוצאתו של הפרטנר הפלסטיני עם מספיק תאוותו בידו אם רק ירוצה במרבית שטחי יש"ע, נגמלו רבים, גם אם לצורך כך נזקקו ליותר ממנת אכזבה אחת. מסע ההתפכחות – שהחל כהרף עין לאחר הסכם אוסלו ב-1993, עבר עם אהוד ברק בקמפ דייוויד וטאבה ב-2000-2001, עם עמי אילון במפקד הלאומי וביילין ביוזמת ז'נבה, והמשיך עם יציאת עזה ב-2005 – מסתיים לפי שעה ב"מכירת סוף עונה" בחצי חינם של אולמרט.

בשלל הפיתויים המתגברים הללו, ששבו והונחו לפתחם של ערפאת ואבו מאזן, ושכללו ויתור משמעותי בירושלים העתיקה ואף הכנסת פליטים לישראל (קמפ דייוויד, טאבה, יוזמת ז'נבה והצעות אולמרט), לא היה די כדי שפרטנר ייאות לחתום על המסמך הנכסף.

ועתה מגיע תור השלום של הגב' לבני – שכזכור ביקרה בחריפות את מעשי ברק בקמפ-דיוויד וטאבה, את יוזמת ז'נבה וגם את ויתורי אולמרט – אך מבקשת כעת להכניס את היונה פנימה במחיר מופחת בהרבה משנכונים היו לשלם קודמיה והעלו חרס בידם.

אלא שלבני לא רק רוצה, ייתכן אף שהיא משוכנעת שגם אם תעמוד על כלל תביעות ישראל, למשל על אי הכנסת ולו פליט אחד, היא בכל זאת תשכיל להשכין שלום עלינו. ולבני הרי גם לא רוותה נחת מניסיונו של אולמרט לרקוד ואלס עם בשאר, ויועציה חזרו ואמרו כי היא מתנגדת לוויתורים המפליגים שהוא מוכן לעשות במו''מ עם סוריה.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה