צריבת התודעה של עמוס גלעד

אי השבת החטופים הובילה לאכזבה מהמלחמה עליה פיקדו אולמרט ופרץ (ולא החלטת האו"ם האומללה שמשמעותה המשך שליטת חיזבאללה בשמורות הטבע בצפון). המשך הפקרתו של שליט קוממה רבים על הפסקת האש עם החמאס (ולא התפתחותה של חמסטאן בחסות ישראל בגבול הדרומי).

המשך הינמקותו בידי החמאס העיד לאחר תום תקופת ההתלהמות, הגיבוי וההתלהבות, עד כמה היתה מלחמת עזה מיותרת (ולא המשך שלטון החמאס וזליגת גראדים לאשקלון ולעוטף עזה). עתה, פיטוריו של עמוס גלעד, למרות שייתכן כי הם חסרי השפעה כלשהי על המגעים להשבת שליט, מעודדים את המסקנה הציבורית כי הממשל ששלח את השיריונר ללחום גמר אומר בליבו לוותר על השבתו, ובכך ניתן סופית להגדירו כממשל כושל.

מדובר בסינדרום, יש להודות, שממשלת ישראל יצרה במו ידיה: היה זה ראש הממשלה שהבהיר ערב היציאה למלחמת לבנון השנייה, כי מטרתה היא השבת החטופים. אין פלא אם כן כי בהמשך, חיילים משולהבים שהוצגו בטלוויזיה בדרכם לעזה, הבהירו לכתבים כי הם בדרכם "להשיב הביתה את גלעד שליט".

הדברים קשים לכתיבה אך ראויים לדיון: ממשלה שהפכה חטיפת חייל לבעיה אסטרטגית המצדיקה יציאה למלחמה מרובת חללים, כמו גם כזו המכשירה עסקה להשבתו שכרוך בה שחרור מאות מרצחים, לא יכולה להתפלא כי גם הציבור החל מביט בה בעיניים הכמהות להישג אחד בלבד: שובו הביתה של החייל החטוף.

צבא שהרמטכ"ל העומד בראשו מבהיר בבקו"ם למתגייסים כי מדינת ישראל מחוייבת עד אין גבול להשבתו הביתה של כל אחד מהם, ולא מסוגל להישיר אליהם מבט ולהבהיר להם כי הם עומדים להעמיד את נפשם, גופם וייתכן שאף את חייהם לטובת קיומה של המדינה - לא יכול להתקומם נגד מגבלות הפעלת הכוח כתוצאה מחרדות הרחוב לשלום החיילים. ושרי ביטחון שמזה שנים הזמינו את הורי החטופים להפוך לחלק ממערך עיצוב המדיניות, אינם אמורים להתפלא על הפגנת שדולות חברתיות תחת מרפסותיהם, שדולות המדרבנות את הציבור לתבוע מהם "לעשות הכל כולל הכל" כדי לסיים את הפרשה הכאובה.

כדי לנטרל את "מבחן שליט" להערכת הישגי הממשל, נחוץ היה אומץ צ'רצ'יליאני, המבהיר מחד למשפחות החיילים כי עידן "הדם, יזע ודמעות" עדיין כאן, וכי במלחמת ההישרדות הישראלית עלולים ליפול חללים ולהיחטף שבויים. אלה מחירים כואבים שאמנם יש למזער, אך הם נתבעים מקו הדם של אומה במלחמה.

מאידך, היה צורך להבהיר לארגוני מחבלים כי חטיפת חייל לא תשמש אותם כלי לסחטנותה של מדינה ולהשבת מאות טרוריסטים לרחוב, שיעמלו עם שחרורם לרצוח את בני עמה. כישלון אחד מעצים את השני, שכן ב-"בטן הרכה" מבפנים משתמשים האויבים מבחוץ. 

יהיו הסיבות להרחקתו של האלוף גלעד אשר יהיו. ציבורית הרי מדובר בהישג נוסף למעוניינים להזין את מעגל הפלאים הטראגי: אכזבת האומה ממנהיגיה, תחושת הפקרת בניה, לחצים גדולים יותר להיענות לתביעות מרצחיה וחוזר חלילה. ייתכן שהחברה כבר אינה מגויסת, היא אינדיבידואלית וחלשה יותר. אך עובדת מסגור הרחקתו של גלעד מתפקידו, ככישלון ממשלתי מהדהד באשר לאי עמידה ביעד העל: החזרתו של חייל חטוף, הנה פרי תרבות פוליטית שמנהיגי המדינה לא עשו די כדי לשנותה. 

ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל