חשבתי שאם הוא יעזוב אותי, החיים שלי ייגמרו
היה נפלא עם תומר, עד שיום אחד הוא שאל "אכפת לך שאנסה משהו עם עידו? את היית עם אשה". הייתי עצובה והבנתי שהדיכאון שפרץ על אף מציאות מאושרת היה בעצם התרעה של התת המודע על כך שמשהו בחיים שלי רקוב מהיסוד
על מה ולמה אני בוכה? יש לי בן זוג מקסים שאוהב אותי ואני אוהבת אותו. יש לי דירה מהממת בלב מנהטן שמשקיפה על כל הדאון-טאון ועל השקיעות הכי יפות, אני מרוויחה לא רע בעבודה שאני אוהבת ויש לי חיים מלאי הרפתקאות. מה קורה לי?
גם תומר לא הצליח להבין מה עובר עלי. פתאום הבלונדינית שנהגה לקפץ בעליזות בבית ולרומם את רוחו - הפכה לסחבה אפורה. מי זו הבכיינית ששוכבת לו במיטה? בימים הראשונים הוא עוד היה סלחן, עודד אותי שהכל יהיה בסדר, שאוטוטו זה יעבור. אבל כשימים הפכו לשבועות והבכי והתשישות לא פסקו - הוא הפך להיות חסר סבלנות למצב.
החיים עם תומר היו מסע מופלא ומרתק - נופש באיביזה, חתונה על חופיי ג'מייקה, סקי בשוויץ, סטריפ קלאב בווגאס, פטריות ושאר סמים באמסטרדם. מידי חודש היינו שולחים לחברינו תמונות מעוררות קנאה, שנינו יפים ומאוהבים - על רקע הפירמידות במקסיקו, יאכטות בניו פורט, הגונדולות של ונציה.
לא יכולתי לראות את עצמי בלעדיו
מאז שהכרנו חשבתי שאם תומר יעזוב אותי החיים שלי ייגמרו. שאולי אקח תיק קטן ואסע לחפש מנזר מבודד, אולי בטיבט, ואתמקם שם בשקט עד סוף ימיי. לא יכולתי לראות את עצמי בלעדיו, לחיים לא היה ערך אם הוא לא היה לצידי.
הלכתי לאין ספור רופאים, כולם אמרו לי דבר אחד – דיכאון. ידעתי שאני חייבת לצאת מזה מהר, אחרת אאבד את תומר. זה לא מה שהוא בחר, זו לא הבחורה שהתחתנה איתו. הרגשתי שרוח רעה השתלטה על נפשי, שהשטן השחיר את נשמתי ורוקן את חיי מתקווה ומשמעות. הרגשתי שאני הורסת לעצמי את החיים המושלמים שלי במו ידיי.
"אני חייבת להפסיק לעשן סמים", אמרתי לתומר בעקבות פגישה עם הרופא הסיני. "אני חייבת להתנקות. זה עושה לי רע. אתה חייב לעזור לי", התחננתי בפניו.
"את מצפה שאני אפסיק לעשן?", שאל והרים גבותיו.
"אני לא יכולה להפסיק אם יש כל הזמן חומר בבית", עניתי חנוקה מדמעות.
"לא מספיק שאני צריך להתמודד עם המצב הקשה שלך, את גם רוצה לקחת ממני את הדבר היחיד שעוזר לי להעביר את הימים האלו איכשהו?", שאל ברצינות נוקבת.
הבנתי שאני חייבת לצאת מהבית, שאם אשאר שם זה רק יהיה יותר גרוע. הייתי חייבת לנקות את הראש, לתת לו חופש ממני - הוא לא יכל לסבול אותי ככה. נסעתי לחברי הטוב והגיי, נועם, שרק עבר לקליפורניה.
החלק הרע כבר מאחורינו
בביתו של נועם מצאתי זרועות מחבקות ואהבה ללא תנאים. הוא קיבל אותי כמו שאני, דיכאון או לא. אהבתו של נועם, השמש הקליפורנית, הגלים של הים והפרחים ברחובות ווסט הוליווד, החזירו לי את כוחותיי. התנקיתי והבראתי, לא במהירות, לא בבת אחת, כל יום קצת. תומר ואני דיברנו הרבה בטלפון ובכל פעם ניסיתי לשכנע אותו ואת עצמי שהחלק הרע כבר מאחורינו.
יום אחד תומר הודיע לי שחבר טוב שלנו, עידו, גם הוא גיי, מגיע לבקר אותו בניו יורק. "יהיה אכפת לך אם אנסה לעשות משהו עם עידו? את יודעת שאני רוצה לנסות כבר הרבה זמן. לך היתה חווייה עם אשה, את יודעת איך זה, וגם לא עשיתי סקס כבר מלא זמן", הדהדו מילותיו של תומר מהצד המזרחי של היבשת. "אבל אמרנו שאם מתנסים אז עושים את זה יחד" עניתי, כולי בשוק, "זה היה הסיכום".
כשתומר ואני התחלנו לצאת היינו רעבים להתנסויות חדשות. בנוסף, פחדנו ממונוגמיה והיינו עדים לחוסר הצלחתה בשימור הזוגיות בסביבתנו. לא רצינו בגידות, רצינו נאמנות, ולכן החלטנו לבחור בדרך האמצע – נהייה פתוחים להתנסויות מיניות עם פרטנרים נוספים אבל לא נעשה את זה לבד. יחסי המין הם שלנו כזוג, וכל חוויה מינית צריכה להיחוות במסגרת הזוגית. "תעשה מה שאתה רוצה", עניתי לו מתוך חולשה.
"איך הוא מעז להפיל את זה עלי, עכשיו? במצבי? בכלל לא אכפת לו ממני", ייבבתי לנועם.
"גם לו זה קשה, מה שאת עוברת, אולי דווקא בגלל זה הוא עושה את זה", עודד אותי נועם ברוך ובחום, כהרגלו.
מאותו רגע השתלטה על מוחי תמונה חדה וברורה שלא יכולתי לשאת - הסצינה של תומר ועידו יחד. המחשבה הטריפה עלי את דעתי, כמו דבור ענקי שהתרוצץ לי בתוך קליפת המוח, זמזם וזמזם ולא נתן מנוח. הבכי שוב התפרץ ושטף ממני את כל הכוחות שכבר הצלחתי לצבור. אומרים שחברים נבחנים בעת צרה, גיליתי שהפרטנר שלי הוא אפילו לא חבר.
סקס, סמים וקרחנה
התחלתי להבין שהדיכאון לא פרץ כך סתם על אף מציאות מאושרת, שזו היתה דרכו של תת המודע להתריע שמשהו מהותי בחיים שלי רקוב מהיסוד - משהו שהמודע שלי סירב לראות. ובכל זאת, החלטתי שאני לא מוותרת, שאעשה הכל כדי לשקם את הנישואים שלנו. חשבתי שהיה לנו טוב מכדי לזרוק הכל לפח בגלל תקופה קשה אחת. אבל תומר לא חשב כמוני, וכשחזרתי לביתנו בניו יורק אמר שהוא רוצה להיפרד.
הלב שלי לא נשבר, לא. אחרי מה שקרה כבר לא הייתי מאוהבת בו, אולי אפילו כבר לא אהבתי אותו. מה שנשבר זה האגו והפנטזיה של הזוגיות המושלמת. במבט לאחור הבנתי שתומר ואני ידענו לחיות את השיאים, אבל לא יכולנו לשרוד את השיגרה.
פקחתי עיניי וראיתי שבמהלך השנים הרצונות שלנו התרחקו. אני התחלתי לשאוף לבריאות ולחיים שפויים של משפחה וילדים, ואילו תומר עדיין רצה את מה ששנינו רצינו בהתחלה – סקס, סמים וקרחנה. בדיעבד הבנתי שהוא עשה לי טובה גדולה בכך שסיים את יחסינו.
תוך שבועיים ארזתי את חפציי וחזרתי לתל אביב, להתחיל את חיי מהתחלה. לא היה לי שמץ של מושג מה עוד מצפה לי, וזה היופי שבחיים - פחדתי שאם תומר יעזוב אותי, החיים שלי ייגמרו. בסופו של דבר גיליתי, שהחיים הטובים שלי רק התחילו.
לפנייה לכתב/ת 
