ספר: "אמריקן פסיכו" - יאפי רוצח באמריקה פגאנית

ניו יורק של שנות השמונים, כסף זורם מהשמים, חסרי בית מנמרים את הרחובות. פטריק בייטמן, יאפי ורוצח, מניח בקפידה שלוש ואגינות מעוטרות בסרט אדום בתא הפרטי שלו במכון הכושר האקסקלוסיבי. בג'ינס של ארמני, חולצת פולו לבנה, שיער משוך לאחור במוס לשיער של תומפסון, שלייקעס חסיני מים וכמובן זוג כסיות עור צבי של ארמאני (כדי לא להרוס את המניקור) הוא יוצא לרחוב. מישהו מבקש ממנו לציין את שם השיר הכי עצוב שהוא מכיר. בלי להסס, בייטמן משיב: "אתה אף פעם לא יכול להשיג את מה שאתה רוצה."
כך, בדרך אגב, מסכמות "האבנים המתגלגלות" את הטרגדיה שלו – טרגדיה של אדם שיכול להשיג את כל מה שהוא רוצה עד שלא נשאר לו דבר לרצות.
בטרם מלאו לו שלושים, הצליח ברט איסטון-אליס לנסח את האמירה האולטימטיבית על שנות השמונים, לתאר בשפת קניונים זחוחה את הזוועה והאימה שמאחורי הגיהנום היאפי ולתקוע עוד מסמר בארונה של אמריקה הפגאנית – תרבות שבה תמיד תרצה יותר, תמיד תקנה עוד ולעולם לא יהיה לך את מה שאתה רוצה.
בעולם של פטריק בייטמן כולם יפים, כולם עשירים וכולם עלולים להיות רוצחים. כולם משתזפים באותן מכונות שיזוף, הולכים לאותם מכוני כושר ומחזיקים בארנקם את אותו כרטיס פלטינה כדי לסדר איתו לשורות את אותו קוקאין. כולם מתעללים בעלובי החיים שגרים על המדרכה – אותה מדרכה שאליה הם יוצאים בלילה מהתיאטרון, מנופפים בתכניה של "עלובי החיים" בביצוע הלהקה האנגלית המקורית. כולם לובשים בגדי מעצבים אקסקלוסיביים שיוצרים אנשים כה דומים זה לזה עד שאיש לא שם לב כשהם נעלמים בנסיבות איומות. ארגוני נשים תקפו את איסטון אליס וטענו שהוא יצר מדריך לרוצחים סדרתיים, אבל הנשים של אליס, הנשים שמאיישות את ניו יורק המקאברית שלו, מופרכות ונבובות בדיוק כמו הגברים. הן מרגיעות את עצמן מזכר ראשו הכרות של השכן או עוגמת הנפש שנגרמה להן (כשנאלצו להמתין עשרים דקות לסטייר-מאסטר במכון הכושר) באמצעות טיפולי פנים אצל אליזבת ארדן או באכילת ליתיום שאותו הן מאכסנות במקפיא בצורת סורבה. זהו עולם שגורם לך לרצות להרוג ופטריק בייטמן, גיבור טראגי אמיתי, עושה את זה.
וכך, בין מנת משולשי בשר מצופים גבינת עיזים ומיץ רימונים מוקפים ברצועות שליו ומנגו, לבין מנת ארנב שחתוך בצורת כוכב, פטריק בייטמן רוצח זקנים, כלבים, חסרי בית ובעיקר נשים. הוא צולב אותן לדלת, מנסר אותן, שופך עליהן חומצות ומחדיר לתוכן בעלי חיים. אחר כך הוא יוצא לרחוב ותוהה מה רמת המונוסודיום גלוטומט בקרפצ'יו ומה עדיף – מים מינרלים או מי מעיין טבעיים. באיזשהו שלב הוא מנסה לבשל מישהי אבל ריח הבשר והדם מחבל בשמחתו המקאברית. זחלים כבר נולדו בנקניקיה האנושית ופטריק לא יודע אם הוא מבשל נכון כי הוא בוכה בקול רם והוא מעולם לא בישל קודם.
לאט לאט הוא יוצא מדעתו, רואה כספומטים מדממים, מתחיל לשתות את השתן של עצמו ולישון מתחת לפוטון. הוא לא זוכר אם ראה את זה בטלוויזיה או במראה, אבל הוא מאכיל את זוגתו בעוגת שתן מצופה שוקולד גודייבה, נאבק בעצמו כדי לא לסטור לעצמו ברחוב, ומשגר עמוד שדרה מדמם ב"פדרל אקספרס".
אבל למרות הכל, פטריק בייטמן הוא גיבור עצוב ומעורר הזדהות. הסבל שלו אמיתי ונוגע ללב כסבלם של אותם קיסרים רומיים שלא נשאר להם יותר מה לרצות, של החולים האנושים ביותר שמאיישים את הקצפות של כל התרבויות המסואבות. זהו סבלו של מי שיכול לקנות הכל, הוא נידון להיות הלקוח האמיתי של תרבות הצריכה הראוותנית, ולכן גם הקורבן האמיתי שלה.