בין משכן האל למעון ראש הממשלה

במקום רקע:

אנשים עם משכורות של 20.000$ בשנה קנו בתים בשיווי של 1.000.000$ (מהעיתונות).

לאחר מות הנשיא הראשון, ד"ר חיים וייצמן, נבחר בן-צבי לנשיא המדינה (1952)... הודות לפשטות הליכותיו ואורח-חייו של בן-צבי, צניעותו האישית וזיקתו לכל חלקי העם על שבטיו ועדותיו נעשתה הנשיאות - בצד תפקידה הרשמי והקונסטיטוציוני - מוסד עממי קרוב ללבו של כל אזרח בישראל (מתוך האתר של יד יצחק בן צבי)

נורת אזהרה:

הטענה שמעון ראש הממשלה ומשרד ראש הממשלה החדש ישמש כרטיס ביקור עדכני לירושלים מגוחכת כמו המבנה עצמו...המבנה הזה הוא ניסיון עילג ומיוזע לקחת חלק במה שנתפש כאן עדיין כצעקה האחרונה באדריכלות העולמית - אדריכלות בועה מפונקת של עולם בזבזני ושבע שיש לו הכל. בעידן הנוכחי, עידן אובמה, עידן של התפכחות מהאופוריה, של משבר כלכלי וסביבתי, ימיה של אדריכלות הבועה ספורים והיא יורדת

הפרשה: בעקבות כל האירועים הניסיים והנבואיים ובראשם מעמד הר סיני, מתבקש הצורך בקביעות השראת השכינה בישראל. לא עוד אירועים ספורדיים, גדולים ככל שיהיו, אלא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". דהיינו בית מועד, שנועדים בו ומקבלים את השראת השכינה. המפגש המסתורי בין האדם הסופי לאלוקים האינסופי מקבל מסגרת. נראה כמעט ברור לשכל הישר שהמבנה הזה הולך להיות מפואר ביותר. על מנת לבנות אותו ואת כליו נדרשות כמויות גדולות של חומרים יקרים ביותר. והתורה איננה חוסכת ברשימה היוקרתית:

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחושֶׁת:

(ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:

(ה) וְעורות אֵילִם מְאָדָּמִים וְעורות תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:

(ו) שֶׁמֶן לַמָּאור בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטורֶת הַסַּמִּים:

(ז) אַבְנֵי שׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוד וְלַחושֶׁן: (שמות פרק כה)

ברור שצריך מבנה נייד ולא נייח. הרי העם נמצא בנדודים במדבר. ולכן מבחינה פונקציונאלית ברור שהמבנה צריך להיות באהל. אך עולה שאלה עמוקה יותר. הרי את המקדש נכון לבנות בארץ המובטחת. הרי כל המושג של 'קביעות מקום' איננו רלבנטי במדבר. כל ההליכה במדבר הינה מציאות עראית. נזכיר גם שלפי התוכנית המקורית הדרך לארץ כנען צריכה הייתה צריכה לקחת כמה ימים, שבועות. לשם מה צריך מלכתחילה לבנות משכן/מקדש כשאין מקום קבוע להניח אותו. ובאמת בפרשת ראה, התורה מצווה על בניית בית-מקדש במקום קבוע:

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שיִבְחַר ה' אֱלוקיכם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" אם כן, ההזדרזות בבניית המשכן כשהם עוד במצב של נדודים, נוגעת כנראה לתפיסה עמוקה הרואה במבנה הארעי, הזמני, המתפרק על מנת לבנותו, ונבנה על מנת לפרקו, סוג של מצב אידיאלי.

כדאי גם לשים לב שהחפץ היקר ביותר במשכן/ מקדש היה ארון הברית ששכן בקודש הקודשים ובו נשמרו לוחות הברית. הארון היה מעין קופסה מלבנית גדולה למדי שהייתה עשויה מכמות עצומה של זהב. העניין הוא שלשני צידיו של הארון הוצמדו "בדי זהב" דהיינו מוטות מעצי שיטים מצופים בזהב. המוטות עצמם היו נתיקים והם הושחלו בתוך טבעות זהב שהיו חלק מגוף הארון. מטרת המוטות (בדים) הללו הייתה לשאת את הארון. הארון היה צועד לפי בני ישראל במסעותיהם במדבר. הארון היה יוצא עם בני ישראל לקרבות השונים לכן ברור שהיה צורך בבדי הזהב על מנת לשאת את הארון בהם. העניין הוא שאסור היה להסיר את המוטות/בדים מהארון גם כשהוא היה במצב נייח".

"בְּטַבְּעֹת הָאָרון יִהְיוּ הַבַּדִּים (המוטות) לא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות פרק כה).

אנו מקבלים מכאן שוב חיזוק לרעיון שהניידות, והארעיות הינן חלק ממהותו של המשכן. נראה לי כי המשכן משלב פאר במעטפת צנועה וארעית. הירידה של האלוקים אל העולם נתפסת כ'ענווה'. "במקום שם אתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו". שהרי אין מקום שיכול להכיל את אינסופיותו. הפאר המפואר ביותר הינו חסר משמעות אל מול האינסופיות האלוקית. והאדם....האם הפאר, השפע, והקביעות הגיאוראפית הינם תחליף לעוצמתה של האישיות?

הביטוי העמוק של "איזהו העשיר השמח בחלקו" נוגע לכך שהשלום, והשלווה נמצאים בנפש. האדם יכול לשכון באוהל ולהיות שמח ושליו. ומאידך לגור בווילה מפוארת בשכונת יוקרה ולהיות רדוף וחסר שקט. אולי אחד מהיתרונות במצב הכלכלי הקטסטרופאלי בו אנו נתונים הוא החזרה אל בקשת השלום שבנפש והעדפתה על השלום המדומה שהקירות מקרינים עלינו, כביכול.

פסוקו של יום:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות פרק כה)