לפרק את הארי
"גראן טורינו" הוא סרט צנוע ופשוט למדי, אולם תפקידו של קלינט איסטווד כמעין "הארי המזוהם בגמלאות" והעובדה שזהו אולי סרטו האחרון כשחקן, מספקים אירוע קולנועי נדיר ומרגש
מרגש לחזות בשחקנים גדולים נפרדים מן המסך. על פי רוב, בסרטים כמו "האקדוחן" (1976, “the Shootist”), סרטו האחרון של ג'ון וויין, ו"הצייד" (1980) עם סטיב מקווין, מתלווה לצפייה בהם הידיעה שמותם קרב. יש לפיכך לסרטים הללו איכויות של רקוויאם שמתעלות על ערכם האמיתי. יתר על כן, היה בדמויות שגילמו "הדוכס" ומקווין – אקדוחן גוסס בימי הדמדומים של המערב הפרוע וצייד גולגלות, בהתאמה – מעין סיכום של פעילותם הקולנועית. זה הפך את הסרטים הללו למעין אירוע.
קלינט איסטווד יבדל"א הכריז בשעתו ש"גראן טורינו" בבימויו יהיה סרטו האחרון כשחקן. הוא אמנם עוד עשוי לחזור בו מהצהרתו, אולם די בהכרזה הזו כדי להפוך את הסרט - קטן וצנוע ככל שיהיה – לבעל משמעות. זהו לא סתם סרט אחד לפני פרישה, אלא כזה שלוקח בחשבון את הפרסונה הקולנועית המצטברת של איסטווד - ובראשה דמות הנוקם שהגיעה למיצויה, הקולנועי והפשיסטי, ב"הארי המזוהם" (דמות שמקווין בשעתו ויתר על ההצעה לגלם אותה).
קלינט פה הוא אכן “הארי המזוהם בגמלאות", קשיש נרגן וגזען המתגורר בפרבר של דטרויט. אלמן טרי שאינו סובל את ילדיו תאבי הבצע, הנוהג לשבת
על המרפסת הקדמית שלו, לרוקן פחיות בירה ולנהום אל הרחוב. לנהום ממש, “גררר", כמו כלב עצבני
– והצפייה בקלינט רוטן היא רק חלק מההנאה הגדולה שמספק הסרט הזה.
חלק מנהמותיו מופנה לעבר שכניו בני ההמונג, עם שמתגורר במדינות דרום מזרח אסיה. האסייתים הללו אינם אלא מטרד בעבור האמריקאי הזקן והשמרן; וכאשר נער מבני המשפחה (בגילומו של בי ואנג) פורץ, כמבחן קבלה לכנופיה שבראשה עומד בן דודו, אל המוסך שלו כדי לגנוב את מכונית ה"גראן טורינו" מודל 72' שמונחת שם – הפנסיונר כמעט שש לירות בו.
"גראן טורינו". ארצ'י באנקר, מודל 2009
שכן איסטווד בסרט הוא לא סתם פנסיונר, אלא אחד שעבד בחברת הרכב "פורד", שבמפעליה שבדטרויט ייצרו את ה"גראן טורינו" שבכותרת (ייצור המכוניות מדגם זה הופסק ב-1976). מכונית הווינטאג' הקבורה במוסך, ושאותה הוא מקפיד להבריק, מסמלת את "אמריקה של פעם", שאת עולם הערכים הבדלני והפטריוטי שלה מייצגת בסרט דמותו של קלינט קשישא. הנער, ילד טוב בסך הכל, נתבע על ידי משפחתו לעבוד כפיצוי בעבור השכן הזעפן, שמצידו לא רואה את נוכחותו של המלוכסן בחצרו בעין יפה. ארצ'י באנקר, כבר אמרנו?
רגעים קטנים של גאולה
מכאן והלאה מתגלגלת העלילה באופן הצפוי והמרגש, כאשר יחסו של הגמלאי הנרגן אל שכניו הזרים נע מסלידה לחיבה (בסצינה משעשעת במיוחד הוא נעתר להזמנה לחפלה בביתם), ובמקביל – כאשר הזקן מוצא עצמו בתפקיד מורה לחיים בעבור בנם הצעיר.
מה שעובד בסרט במיוחד הוא האופן שבו איסטווד מעמיד את עצמו כנוכחות פיזית ומיתולוגית כאחד. זהו סרט העוסק כל כולו במהותו כאייקון “כל אמריקני”, שהתפתח במערבוני הספגטי ובסרטי ה"ויג'ילנטה”, מאז "בעבור חופן דולרים" וכלה ב"בלתי נסלח".
old fashioned - במובן הטוב
מובן שהדיון כאן במתח הבין-גזעי אינו אלא סנטימנטלי ודידקטי – הביטו כיצד אמריקה הגזענית עוברת תהליך של שחרור וגאולה. במובן זה, ממש כמו ביצירת המופת הדתית שלו "מיליון דולר בייבי", הדמות הכה-גברית שמגלם איסטווד מגלה את האור והחסד דרך מפגש עם "האחר" שכרוך בו מוטיב ההקרבה. נוכחותם, על כן, של אנשי דת בשני הסרטים שהנפיק השנה, זה הנוכחי ו"ההחלפה", מבליטה את המימד הנוצרי שקיים בכל אחד מהם – הקורבן העצמי באחד, סבל וייסורים באחר.
"גראן טורינו", שאת התסריט לו כתב ניק שנק (שבעצמו עבד משך שנים במפעל פורד, וביסס את הדמות הראשית על כמה מהאנשים שהכיר שם, רובם ותיקי מלחמת קוריאה), הוא סרט קטן-גדול. איסטווד כבמאי מפגין בו אותה עשיה
קולנועית מסורתית המזוהה עמו, old fashioned במובן הכי חיובי של הביטוי (צילומי הסרט הסתיימו בתוך 32 יום בלבד, ורוב בני ההמונג שהשתתפו בו מעולם לא שיחקו קודם לכן או דיברו אנגלית).
אבל מה שהופך את הסיפור הלא מאוד חשוב הזה, והאנכרוניסטי במודע, ליפה ונוגע ללב, זו הנימה המלנכולית הנלווית לו, העובדה שזהו בעצם אקורד סיום (איסטווד אפילו מבצע בקולו הסדוק את שיר הנושא שהלחין על רקע כותרות הסיום). כבמאי עוד נזכה ממנו ליצירות מופת רבות, אינשאללה, אבל איסטווד השחקן משתחווה פה בפני קהלו ונפרד ממנו לשלום. מוזר, על כן, שאחת ההופעות המרגשות של הזמן האחרון לא קיבלה השנה מועמדות לאוסקר.
