הודו בעיניים ישראליות

הכל אפשרי בהודו, כך לומד במהרה כל מטייל הנחשף לראשונה לשונות ולניגודיות של מדינה מדהימה זו. הודו היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לפחות כמו המדינה שהכי רחוקה ממנה תרבותית וגיאוגרפית - ארצות הברית, וככזו היא חושפת את המטייל למראות למראות וקולות אותן לא יחווה בשום מקום אחר.

להודו אי אפשר להישאר אדיש. עשרות אלפי ישראלים מגלים ומתאהבים בה מדי שנה, וחוזרים לבקר בה שוב ושוב. חלקם מתארים זאת כאהבה ממבט ראשון, עבור אחרים מדובר בתהליך הבשלה ארוך יותר, שמותיר לעיתים רגש חזק עוד יותר. מסע בתמונה לתת היבשת על מיליארד וכמה תושביה, דרך עדשת המצלמה של מטיילים ישראלים.

פילים על משאית

פילים מובלים במשאית. צולם באזור נידח במדינת אנדרה פרדש שבדרום הודו. בצילום לא רואים איך מתנדנדת המשאית מצד לצד ונראית כאילו היא עומדת להתהפך בכל רגע. וזה מסוג המחזות שניתן לראות רק בהודו.

טקס לאלה גנגא, הנהר הקדוש, הארידוואר

הודו מצטיירת בעיני כמוזיאון של האנושות על כל היבטיו וחושיו, מקום שבו האדרנלין זורם בעוצמות אדירות ללא הפסקה – חושי הריח, הראיה והטעם עובדים "שעות נוספות".

אבקות לעיטור נקודות וסימנים מסורתיים על המצח ועל "העין השלישית"

זו התמונה הראשונה מתוך אלפי תמונות שצילמתי בטיול השני שלי בהודו. ציפיתי לו רבות והתמונה הזו, שצולמה שעות ספורות לאחר הנחיתה, עם כל הצבעוניות הססגונית שבה, סימלה לי יותר מהכל שהמסע התחיל.

שירות הסעות לבית-ספר בניו-דלהי

הצילום של שירות ההסעות לבית הספר מסמל בעיני את הודו, כיוון שהוא מדגים את הפשטות של אורח החיים ההודי. בעוד שבמדינות מערביות אף אמא לא תשלח את ילדיה באוטובוסים שאינם בטיחותיים, ממוזגים וכדומה, הרי שבתמונה זו ניתן לראות עד כמה אורח החיים בהודו פשוט ועד כמה גם חיים "פשוטים" יכולים להיות מלאים.

מיטה-ערסל-נדנדה בכפר סמוך לקהג'וראו, מדינת מדיה פרדש

התינוק ישן בעריסה במיתחם אוהלים עני בכפר סמוך למיקדשים בקג'ראו והאנשים חיים מהיד לפה. הילדים שיחקו, קפצו ו"דיגמנו" בשבילי, כאילו היו "אמית אבצ'ן" (כוכב סרטי בוליווד). פתאום ראיתי אותו חמוד קטן שברירי, ישן בסל הקש חצי מוצל. התמונה מיד תפסה את עיני בגלל התמימות והרוגע שהקטנטן משרה - גם בעוני, בחום, ברעב ובמחסור, החיים ממשיכים וזו בעיניי אחת התמציות של הודו.

שירות הסעות מאורגן לתלמידים בניו-דלהי

צילום זה הוא בהחלט סוג של מיקרו קוסמוס של הודו הגדולה. ממבט ראשון הכל נראה מיושן, צפוף ומאובק. אך כשמתקרבים, עולים לפתע קולות של צחקוקים דקים ותום שכמעט שנשכח מהעולם, שהם בעיני האושר שבתרבות השמחה בחלקה.

חינה בבזאר המרכזי בפהרגאנג', דלהי. שמו של החתן המיועד, סוניל, משולב בין העיטורים

תמונה זו לא צולמה במקדש או פסטיבל דתי. היא צולמה ממש מחוץ למרכז קניות ובו חנויות מחשבים ואופנה. עוד עדות לניגודים והקונפליקטים המדהימים העוברים על הודו, הנעה בין רוחניות ודת, לבין תרבות הקפיטליזם הדורסנית. 

סגפן היושב בפתח מערה שנים רבות מבלי לצאת ממנה

צולם בגאלטה - העמק הקדוש שליד העיר ג'איפור במדינת ראג'סטן. אחד המאפיינים של הודו הוא הרוחניות שבה. וויתור על הבלי העולם הזה והתרכזות מהנה בפילוסופיה של ההינדואיזם. עיקרון זה מאפשר לרבים מתושבי הודו לחיות בסיפוק למרות המחסור החומרי בו הם שרויים. הסגפן שבצילום, שבוודאי חי כך חלק ניכר מחייו, הוא עבורי דוגמא בולטת להעדפתה של הרוחניות על החומרניות.

תפילה באור ראשון. מקדש הזהב באמריצר, מדינת פנג'ב

הודו מסמלת עבורי את המעבר מחושך לאור. מיכה בעלי הוא הודי במוצאו ונפטר בגיל צעיר ממחלה קשה. מאז שעלה לארץ הוא חלם לחזור לביקור בהודו, ובמיוחד אחרי שחלה. הוא לא זכה להגשים את חלומו ולאחר מותו נסעתי במקומו לגלות שהודו בשבילי היא כל מה שהיה מיכה: אציל, גאה, רוחני, צנוע ושמח.

זוג נעזר בקמיעות ולחשים בטקסט פוריות כשלצידו ההורים המודאגים

הודו – ארץ של הפתעות. מכל סוג, מכל מין ומכל כיוון. ארץ של ניגודים בין יופי וכיעור, קדושה וטומאה, ארציות גשמית והזיה מרוחפת, פשטות ומורכבות. לאן שרק תפנה – תמיד תמצא משהו חדש, כזה שעוד לא ראית, או שמעת, או הרחת, או קיווית בסתר.

פרוש השוכב במשך חודש שלום על שיח קוצני וידו מונפת

פסטיבל קומבמלה ליד העיר אלהבד. אומרים שאת הודו או "ממש אוהבים", או "לא מסוגלים לסבול", וכבר כשדרכה רגלי על קרקע מדינה שנויה במחלוקת זו נשבתי בקסמה. הודו היא התגלמות החופש, ערבובייה מערפלת חושים של צבעים, ריחות וטעמים, אשר עוררו את סקרנותי ואת יצר ההרפתקנות שבי והובילו אותי להמשיך ולטייל עוד ועוד. הטיול הקצר בן שלושת החודשים נמשך יותר משנה.  

צילום: לירון שמעוני

• התמונות מתוך האלבום "הודו - קליק ישראלי", בהוצאת סער.