אבו ארבע לב אדום

לאחרונה יצא לי לשחק כמה פעמים עם בחור נחמד, יליד קנדה, שהסממן המזהה שלו היה משקפי שמש כהים במיוחד. יחד עם סגנון משחק אגרסיבי מאוד ומנה הגונה של מזל, הוא הוכתר לא אחת ל־Bully - הבריון המאיים של השולחן. הוא שחקן טוב ויציב, אבל ככל שהכרנו יותר על בסיס חברתי, ככה היה לי יותר קל לקחת ממנו קופות. וזה לא שאני השתפרתי במיוחד; פשוט נשבר הדיסטנס.

השימוש באביזרים כמו משקפי שמש (או כובעים, או קפוצ'ונים) ליד שולחן הפוקר נועד לסייע בשני אלמנטים מהותיים: שידור תדמית השולחן הנכונה, בייחוד בידיים ספציפיות, וקליטת סימנים מזהים לעוצמה או לחולשה של היריבים ללא ידיעתם. כשאנחנו רוצים שחברינו בשולחן יחשבו שאנחנו סטלנים מטורפים שיכולים להיכנס בכל יד שהיא, אין לנו צורך באביזרי הסוואה. מצד שני, אם אנחנו רוצים להטיל מורא כמו אותו מ"כ פוקר קנדי, כדאי שנעבוד חזק על הדיסטנס. במקרה כזה, כמובן, יש סיכוי סביר שמאחורי המשקפיים מסתתר סטלן מטורף שיכול ומוכן להיכנס בכל יד שהיא.

ההתבוננות המעמיקה בשחקנים האחרים היא חלק ממשחק הפוקר; מתי ההוא ממול מנסה להסתיר שמחה, מתי זה מימין כובש אכזבה. הבעיה היא שפני־פוקר הם כמו חלקיקים קוואנטיים: הצפייה בהם משבשת ומשנה את התוצאות. משקפי שמש, שאתה יכול להביט מאחוריהם בחצי פזילה וללמוד לעומק את היריבים, הם פיתרון די נפוץ היום בזכות הטלוויזיה והחסויות המסחריות שמקבלים השחקנים המקצוענים.

אם נחזור לסטלן הקנדי החביב, כנראה שהסיבה הנפוצה ביותר לשימוש באביזרי הסוואה היא עדיין הקלאסית ביותר: כששחקן מרגיש שהוא לא יכול להיראות קר ואדיש כמו שהמשחק דורש. בקיצור, אם אין לך פני פוקר, עדיף שתרכיב משקפיים. היינו ממליצים על מסכת ריתוך, אבל זה קצת פחות מאיים.