לאחדות או לאופוזיציה?

בשלוש השנים הקרובות יבשילו תהליכים בעלי חשיבות מכרעת לעתיד המדינה: פרויקט הגרעין האיראני מתקדם, הממשל האמריקני החדש יעצב את מדיניותו כלפי ישראל, העיקרון של שתי-מדינות-לשני-עמים על כרעי תרנגולת, מערכת היחסים עם סוריה עשויה להגיע להסכם או לעימות, וישראל תתמודד עם המשבר הכלכלי העולמי. במקביל, ככל הנראה בשלוש השנים הקרובות תהיה בישראל רק ממשלה אחת. היא יכולה להיות ממשלת ימין צרה או ממשלת אחדות. לכן הברירה של קדימה והעבודה ברגע חשוב זה היא בין קואליציה והשפעה ואופוזיציה וחוסר רלוונטיות.

עובדות היסוד ההיסטוריות הן שאף כנסת לא התפזרה בשנה הראשונה לכהונתה. שתי כנסות בלבד התפזרו בשנה השנייה לכהונתן: זו שנבחרה ב-1959 וזו שנבחרה ב-1999. רוב הכנסות התפרקו בשנה השלישית לכהונתן ומיעוטן כיהנו ארבע שנים מלאות.

מכאן שלספקולציות על נפילה מהירה של ממשלת ימין צרה אין על מה לסמוך: הסיכוי של קדימה להוביל מהלך של אי-אמון קונסטרוקטיבי ולהפיל את ממשלת נתניהו קלוש, והסיכוי שחברי הכנסת יחליטו על פיזורה בשנתיים הראשונות קלוש אף הוא. יתרה מכך, נתניהו צפוי ליהנות מרוב בממשלה ובכנסת, שיתמוך במהלכים מדיניים על בסיס תמיכתן של מפלגות השמאל והמרכז כפי שהיה בממשלת שרון.

הסיבה היסודית לכך היא חוסר היציבות התעסוקתית של חברי הכנסת: כרבע מהם לא ייבחרו מחדש בבחירות חדשות. מפלגות שלמות עלולות להימחק, כפי שקרה לצומת, הגמלאים ושינוי, והפריימריז הם תחרות אכזרית ויקרה. לכן, אין פלא שבתחילת קדנציה חברי הכנסת נאחזים בכיסאותיהם ותאבונם למהפכות קטן, בעוד שלקראת השנה השלישית המשמעת הקואליציונית מתפוגגת עד להתמוטטותה הבלתי נמנעת של הקואליציה, נפילתה של הממשלה ופיזור הכנסת.

מכאן שגם ממשלות צרות מכהנות כשלוש שנים, כשיש להן כוח לקבל החלטות רבות וחשובות. כזו הייתה ממשלת רבין השנייה, שנבחרה ביולי 1992, כיהנה שלוש שנים וארבעה חודשים עד להירצחו בנובמבר 1995, ושישה חודשים נוספים תחת שמעון פרס. בתקופה זו נחתמו הסכמי אוסלו והוקמה הרשות הפלסטינית, נקלטה העלייה מרוסיה ונעשו פעולות חשובות בתחומי פנים שונים.

גם ממשלת נתניהו הראשונה כיהנה שלוש שנים בין 1996 ל-1999. בתקופה זו נתניהו פתח את מנהרת הכותל, בנה את שכונת הר חומה, נסוג מחברון וחתם על הסכם וואי.

ממשלת ברק כיהנה אמנם למשך פרק זמן קצר בלבד בשיאו של המשבר החוקתי והפוליטי שנוצר בעקבות חוק הבחירה הישירה, אך בתקופה זו היא ניהלה תהליך מדיני שהגיע אל סף הסכם קבע בין ישראל לבין הפלסטינים, הוציאה את ישראל מלבנון, התמודדה עם אינתיפאדת אל-אקצה ונשאה ונתנה על רעיונות קלינטון.

לכן, הברירה שניצבת בפני מפלגות קדימה והעבודה היא פשוטה: האם לצפות באירועים הגורליים הצפויים בשנים הקרובות מהיציע הפוליטי, או לשחק במגרש עצמו?

אם אין כל סכנה מוחשית בממשלת ימין צרה משום שבלאו הכי היא תיאלץ לכוף את גבה בפני האילוצים האסטרטגיים בהם נתונה ישראל, אפשר להבין את השיקולים הפוליטיים. אבל אם כינונה של ממשלת ימין כזו אכן מהווה סכנה גדולה כל כך לביטחונה הלאומי ולחוסנה הכלכלי והחברתי של המדינה, כפי שנטען שוב ושוב במהלך הקמפיין, התשובה להתלבטות זו ברורה. זו צריכה להיות שעת אחדות.

גידי גרינשטיין, מנכ"ל מכון ראות לחשיבה אסטרטגית