ברעם הוא בירעם

שניים צעדנו על השביל. שאדי ואני. קול דרדור האבנים הנשמטות מתחת רגלינו החריד שפן סלע ממקומו וצמרות עצי האלון נעו קלות ברוח הגלילית המלטפת.

ברחבה שבין הכנסייה לבית הספר עצרנו לרגע, שאדי הביט מערבה, אני הבטתי מזרחה. הוא, פניו אל בית הוריו, אני פניי אל ימי ובית אבותי. הוא ראה צריח כנסייה ופעמון, אני ראיתי בית כנסת מפואר.

המקום, בירעם. הזמן, ימים אלה של חורף מתרחק ואביב הולך ובא והאנשים, אני ושאדי. אני מורה דרך תושב הגליל ושאדי בן גוש חלב, שהוריו יצאו לילה אחד במסע רגלי מבירעם לגוש חלב, כאותו מסע רגלי שיצאו הורי מספינה שנחתה על חוף באישון ליל, אל קיבוץ או מושב, בארץ משאת נפשם.

טיול בבירעם הוא טיול אל לב ההוויה הארץ הישראלית. נוגע בפינות החבויות והחבוטות של נפש אזרחי המדינה הזו. והרוח, הרוח ששיחקה בצמרות האלונים, דפדפה קלות גם בדפי חיינו תוך שצעדנו לטיול קליל בכפר היהודי העתיק ברעם, שלימים הופך לכפר המרוני בירעם.

ברעם – בית כנסת, כפר יהודי וגן לאומי

בשעה שעלו גייסותיו של אספסיאנוס על הגליל, בימי המרד הגדול, עוד נאחזו תושביו היהודים של חבל ארץ זה במעוזיהם כאוחזים בקרנות המזבח. הסכסוך האתני הגדול באזורינו התחולל כאן כבר אז. וכשיצאו לגלות רבים מתושביו היהודים של הגליל, נותרו פליטי מלחמה מבני עמינו ובנו כפריהם, ופיארו אותם במקדשי מעט ועשו חייהם כאילו כל עולמם סובב גליל הוא.

שני בתי כנסת היו לו לכפר היהודי ברעם, וגדול מכולם הוא זה שנבוא אל פתחו. הפאר וההדר נראים אל הצועד במדשאה, כבר מרגע שהעין נאחזת בו, ומעידים יותר מכל על גודלה של הקהילה היהודית שחיה כאן בימי המשנה והתלמוד.

בית הכנסת היהודי ומאחוריו אחד מבתי הכפר (באדיבות שחר רגב)

בית הכנסת שייך לקבוצה המכונה "בתי הכנסת הגליליים" המאופיינים באדריכלות רומית עשירת עיטורים. המבנה בנוי אבני גזית ובחזיתו המפוארת שלושה פתחים, שהמרכזי שבהם מעוטר בקשת מפוארת. פני השערים דרומה, לעיר קודשינו ירושלים, ובמשקופיהם עיטורים ותבליטים כמקובל בעת ההיא. לדברי ד"ר מוטי אביעם, ארכיאולוג שהתמחה בחקר בתי הכנסת בגליל, קיים קושי בתיארוכו של בית הכנסת, אך ניתן לשער שהוא בן המאה הרביעית או החמישית לספירה. ייתכן אף שחזיתו המעוטרת של בית הכנסת שימשה השראה בבניית בית הכנסת "תפארת ישראל" שברובע היהודי בירושלים, אשר נבנה על-ידי ניסן ב"ק שחי בצפת והכיר כנראה אתר זה.

במרחק שני קילומטרים מהאתר נמצא קיבוץ ברעם, שהוקם בשנת 1949 על-ידי אנשי השומר הצעיר ויוצאי הפלמ"ח. בראשית ימיו ועד להקמתו באתרו הקבוע, ישב הקיבוץ במשך כשנתיים באופן ארעי בבתי הכפר בירעם, שננטש על ידי תושביו עם מלחמת השחרור.

בירעם – כנסייה, כפר נוצרי מרוני ובית קברות

הזמן כמו עצר מלכת בסמטאות הכפר המרוני בירעם. כנסייה, שרידי בתי אבן עתיקים, בוסתנים ותחושה שהשעון מאט כאן צעדיו, כמו את צעדינו.

בתחילת המאה ה-16 הגיעה מלבנון משפחתו הנוצרית מרונית של דאוד רישא (רישא, בארמית הראשונים) ונטעה יתד על אדמות ברעם הקדומה, שנקנו מערביי הכפר הסמוך סעסע. לאט, לאט מצטרפות משפחות נוספות הבונות את בתיהן, ומעמידות במרכז הכפר את הכנסייה הראשונה, מרחק נגיעה מחורבותיו של בית הכנסת, העומד דומם והרוס, מאז עזיבת היהודים את המרחב לגלויות רחוקות.

השקט היחסי של חיי הכפר מופרע באמצע המאה ה-19, כשהטבח במרונים ובנוצרים בלבנון לא פוסח גם על הכפר בירעם. שמונה מתושבי הכפר נרצחים והכנסייה נשרפת כמעט כליל. מתוך ההריסות קמה הכנסייה מחדש, בליבו של כפר שתושביו מנהלים את חייהם השלווים כפלאחים באדמותיהם ובאדמות שכניהם.

ירדתי מהכנסייה במורד הסמטה המתפתלת אל הכפר. חלפתי ליד פתח בית ד"ר דיאב, שבקומתו העליונה צלב ומתחתיו תאריך תקומתו, 1910. שרידי קירות האבן נושקים לשביל. עברתי ליד עץ תאנה עירום ושקד שפרחיו הנצו, ופגשתי בשרידי בית הבד העתיק, ששתי אבני המפרכה שלו כבר שכחו מעשה שמן מה הוא.

מתחתיי נראה נחל דובב עטור מטעי התפוחים - נתיב הליכתם של אנשי בירעם אל אחיהם המרונים בכפר השכן רומייש. נחל, שהיה גם נתיב הברחת פליטים יהודים, שהגיעו בדרך לא דרך מארצות נכר אל הארץ המובטחת. כאן הם נסתייעו באנשי בירעם ובאוטובוס של אבו חסיב בן הכפר, שהיה מפלס דרכו בלילה מהרי הגליל בואכה הסוכנות היהודית בחיפה, ומשפחות יהודיות ספונות בספסליו האחוריים.

השעה כבר הייתה מאוחרת. בתוך ההליכה הנוסטלגית מספר לי שאדי ידידי את מוראות הימים ההם, באוקטובר 1948, ימי תחילת המסיק. המלחמה הגיע לפתח כפרם וזמן מה לאחר מכן נצטוו תושביו לעזוב את בתיהם באופן זמני לשבועיים ימים, על מנת לחזור עם שוך הקרבות. בסך הם צעדו כולם אל הכפר השכן גוש חלב בתקווה לשוב בהקדם. השבועיים התארכו לקצת יותר משנתיים, ובג"צ מורה להחזיר את העקורים לביתם, אך איש איננו שומע והחזרה מתמהמהת עד היום הזה ממש.

ביתו של בוטרוס יעקב בבירעם (באדיבות שחר רגב)   

סיפורו של הכפר בירעם הוא סיפורם של אנשים טובים, שמאורעות הזמן והמקום הפכו אותם לנפקדים מבתיהם ונוכחים בארצם, ארצנו.

ירדנו אל בית הקברות. כאן נקברים אנשי בירעם וצאצאיהם לדורותיהם עד היום. שהרי אם אדם לא יכול לחיות על אדמתו, כל שנותר לו זה להיקבר בה.

הקבורה נעשית בעיקר במאספות. בחלוקה על פי חמולות. על מצבת סבו של שאדי כתוב בארמית - "כול דמהימן בי, מאוותו לא נטעם" – ובתרגום לעברית - כל המאמין בי, לא יטעם את המוות. שהרי מוצאם האתני של המרונים מתערובת של יהודים שהפכו פגנים, ארמים, פיניקים ושאר מיני גויי ארצות, והשפה הארמית שגורה היתה בפיהם בדיבור של חולין ובספרי הקודש הכתובים ארמית עד היום הזה ממש.

מחייה השפה הארמית

פעמיים בשבוע מתייצב שאדי חלול בפני דרדקי הכפר גוש חלב, בחדר קטן ליד הכנסייה ומלמד אותם את יסודות השפה הארמית. מאיית מילים בשפה העתיקה שדיברו בה אבותי שהם גם אבותיו, והם הקטנים, מחרים אחריו וקולותיהם מתגלגלים במורד סמטאות הכפר.

ספר תפילה כתוב בארמית (צילום: אמנון גופר)

את נאמנותינו למדינה אין אנחנו צריכים להוכיח, אמר לי שאדי. כאן נולדנו וכאן נמות. ארבע שנים שירת בצה"ל, בוגר בית הספר לקצינים ושירות בחטיבת הצנחנים, שהשתחרר משירותו בדרגת סגן.

משוטט עלם צעיר עם אורחיו בסמטאות הכפר בירעם ועושה נפשות לעברם ההמופלא של המרונים ולהיסטוריה העצובה של הכפר בירעם. (ניתן לפגוש את שאדי לסיור במקום 054-7531785).

סיום אופטימי לטיול

בשנת 1930 שתי תנועות לאומיות רוצות לשמר את זהותן במזרח תיכון משתנה. בארץ הלבנון שואפת התנועה הנוצרית מרונית להקים יישות מדינית הנקראת לבנון, ובארץ ישראל נאבקת התנועה הציונית להקמת ביתה הלאומי, הוא מדינת ישראל.

"אלוהום עימוכא" (בארמית: אלוהים עמך...), נפרד ממני לשלום ידידי שאדי וחזר לכפרו להמשיך במשימת חייו, ואני נזכרתי בפסוק הכתוב על משקוף בית הכנסת הקטן בבירעם - "יהי שלום במקום הזה ובכל מקומות ישראל יוסה הלוי עשה השקוף (משקוף) הזה תבא ברכה במע(ש)יו של(ום)".

איך מגיעים

על כביש הצפון 899 בין קיבוץ סאסא ומושב דובב. פתוח בימי חול ושבתות. אתר עתיקות ברעם מוחזק על-ידי רשות הטבע והגנים והכניסה אליו בתשלום. האתר נסגר בשעה 16:00.

• אמנון גופר הוא מדריך טיולים גיאופוליטים בגליל