יצאתי מהארון בתוך אוטובוס ירושלמי עמוס
לא קל לספר להורים שאתה הומו. למרות שלי היה ברור שאצלי הכל בסדר, לא שקעתי באשליות שזה מה שהורים רוצים לשמוע, שהבן שלהם "מתרומם". אבל לכבוד יום ההולדת ה-24 שלי פירגנתי לעצמי את החופש שלי. החלטתי לשבור את המנעול האחרון של הארון, רק שזה לא הלך בדיוק לפי התוכנית
אבל ב"עדה" השנייה אליה אני משתייך, קהילת הלהט"ב (הומואים, לסביות, בי, טרנס), משפחה היא משהו שאתה מרוויח ביושר, וזה לא דבר של מה בכך.
לכבוד יום ההולדת ה-24 שלי החלטתי לפרגן לעצמי "מתנה" שאי אפשר למדוד בכסף, אבל שווה זהב – את החופש שלי. יומיים לפני יום ההולדת החלטתי לשים סוף לכל הפחדים ומשחקי המחבואים, לשבור את המנעול האחרון של הארון שלי ולחיות את החיים שלי בגלוי.
בארבע השנים שקדמו לכך הספקתי לבדוק הרבה – להתאהב בפעם הראשונה בבחור ולהרגיש את הלב שלי נשבר לרסיסים, לנסות את הדבר הזה שקוראים לו סקס, לספר לחברים שקיבלו את זה ולכאלה שלא, לעבור שלוש ערים ולגדל מוּדעוּת פוליטית בתוך הקהילה הירושלמית, קהילה קטנה מוקפת אויבים. ולמרות כל אלה – לעשות את הכל במינון הראוי, כדי שלא כולם ידעו, ושחס וחלילה הסוד הגלוי שלי לא ייצא לחופשי.
ואז זה התחיל. פתאום לילות בלי שינה, לילות שלמים שבהם אני מנסה להירדם וחושב על מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, שהולך ומתקרב בצעדי ענק. מצעד שבו עתידים היו להיות כלי תקשורת מכל העולם, ואני, אחד, צועד עם הראש מורם. אבל לא לגמרי. מה שהשאיר אותי ער היתה העובדה שיש דבר אחד שמפריד ביני לבין ההורים שלי – אני.
לא קל לבוא ולספר להורים שלך שאתה הומו. למרות שלי היה ברור שאצלי הכל בסדר, לא שקעתי באשליות שזה מה שהורים רוצים לשמוע, שהבן שלהם "מתרומם". יכולתי רק לדמיין שאם המילה "הומו" עדיין נחשבת מילה מעליבה בקרב בני גילי, בני הדור של ההורים שלי אפילו לא היו יכולים להעלות בדעתם את האפשרות להשתמש במילה כל כך מבזה ופוגעת.
האם אלך בדרך הקלה ואשאיר להם מכתב?
ניסיתי לחשוב מהי הדרך הטובה ביותר לבוא ולספר להורים שלי. האם אלך על הדרך הקלה יותר ובחופשת סופשבוע אצלם בבית אשאיר להם מכתב? ואולי אספר לאחותי הגדולה קודם ואבקש ממנה לספר להם? ההחלטה היתה ברורה – בגיל 24 אני אמור להיות בוגר מספיק בשביל לעמוד עם ראש זקוף ולהוציא את המילים בבירור - “אמא, אבא, אני הומו".
אחרי התייעצויות ליליות ארוכות עם חברים שעברו את זה בעצמם, ועוד כמה לילות חסרי שינה, החלטתי לקום ולעשות את המעשה. אבל כמו שאמר ג'ון לנון המנוח, “החיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות": התכנון הנפלא שלי היה לספר לאחותי ביום חמישי בערב ולהושיב את ההורים לשיחה בשישי בערב, בשקט ובנחת. מצד שני, לא תכננתי שיהיה איזה גמר של תוכנית מז'אנר "נולד לרקוד עם כוכבים" באותו ערב, ושאחותי תהיה זמינה רק, אבוי, ביום שישי בשמונה בבוקר. בלעתי את הצפרדע ששמה "השכמה עם הזריחה ביום חופש" והודעתי לאחותי שאני אשמח לשבת איתה לקפה למרות הכל.
אבל מה, אחותי ירשה את הגנים הפולניים מאמא, נתקפה דאגה, ובשיח פולניות פלטה לאמא שלי את העובדה המטרידה שהסכמתי לוותר על בוקר של שינה. משמעות הדבר היא, כמובן, שמשהו לא בסדר. אז בסיפורנו יש כרגע אחות מוטרדת ואמא מוטרדת עוד יותר.
כאן היה צריך לעשות בקרת נזקים ולארגן את התוכניות שלי מחדש. בעודי מחכה לאוטובוס מהאוניברסיטה, התקשרתי לאחותי לנזוף בה על הסגרת המידע ולשאול אותה אם יש לה מושג מה רציתי ממנה בכלל, בתקווה שתחסוך לי את השיחה המביכה. וכך, תוך כדי פילוס דרכי לאוטובוס הירושלמי העמוס, הוצאתי את המילים שהתבשלו אצלי כל כך הרבה זמן - “כלום לא קרה, סתם רציתי לספר לך שאני הומו".
בתוך ההמולה שמעתי את אנחת הרווחה שלה
אם באמת הייתי חי בסרט כמו שאמרו לי, התמונה היתה קופאת ואני הייתי ממשיך את השיחה עם אחותי. אבל התמונה לא קפאה, ובתוך ההמולה האוטובוסית שמעתי את אנחת הרווחה שלה ואת הרס הרגע הדרמטי שציפיתי לו. “נו, ומה קרה, השמיים נפלו?”, היא שאלה. “חשבנו את זה הרבה זמן, אתה יודע". אז משוכה אחת עברנו, וצריך להמשיך הלאה.
הגעתי לבית של ההורים שלי, נשמתי נשימה ארוכה, וידעתי שכשאצא משם אהיה מותש אבל משוחרר יותר. לבשתי את פרצוף הפוקר שלי (שזה כמו הפרצוף הרגיל שלי, רק קצת יותר פוזל), ונכנסתי. אמא ואבא ישבו בסלון, והאווירה הייתה כרגיל לחלוטין, מלבד קצב הלב שלי, שאיים לשבור את גבול ה-200-פעימות-לדקה.
כשאבא יצא מהבית לעיסוקיו, אמא שלי תפסה אותי לשיחה. “אני רוצה לדבר איתך רגע", אמרה כששטפתי ידיים. התיישבנו בסלון, והלב שלי איים בשביתה בגלל עבודת-יתר. “יש לך חבר?”.
בום.
אין זמן ל"אמא, רציתי לספר לך משהו", או ל"אני מקווה שתוכלי לקבל את זה", ואפילו לא ל"אה, לא משנה, כבר לא צריך לדבר אתכם". זה כאן, זה מונח על השולחן, ואני קשור לכסא עם אזיקים מפלטיניום. אז אחרי כמה שניות שבהם הרצתי בראש משפטי מענה כמו "תודה ששאלת, אני באמת מרגיש לבד" ופסלתי אותם מפאת חוסר-שנינות אקוטי, פשוט עניתי. “לא, אבל כן, אני הומו".
היו שם דמעות, היה שם כעס, היו הקלישאות
הרבה דברים נזרקו לחלל האוויר באותו רגע, ובאופן מפתיע אני לא מצליח לצטט את כולם במדויק. היו שם דמעות, היה שם כעס, היו הקלישאות של "אולי אתה לא בטוח" ו"מה עשיתי לא בסדר" מצידה ו"אין בי שום דבר רע" מצידי. אבל אני זוכר דבר אחד – שלרגע לא הרגשתי שהיא לא אוהבת אותי. השיחה הסתיימה בבקשה ממני לספר לאבא עוד באותו לילה, כשיחזור אחרי חצות. אמא פרשה למיטתה, ואני התקשרתי נסער לחברה ויצאנו לשתות קפה עד שאבא שלי יחזור.
כשחזרתי הביתה אבא שלי עוד לא הגיע. ההמתנה היתה מורטת עצבים וכל צפצוף אזעקה של אוטו בחניון הבית הקפיץ אותי. כשאבא שלי הגיע בסופו של דבר הביתה, ניגשתי להגיד לו שלום. הושבתי אותו ופשוט פלטתי את המילים שהפכו לשיגרה באותו יום - “אני הומו". אבא שלי לא אמר הרבה, רק דבר אחד - “אתה הבן שלי ואני אוהב אותך".
אני לא יכול לומר שהדרך מכאן היתה טיול בפארק, כי היא לא. שנים של ריחוק שנוצרו בגלל ה"סוד" הזה שהסתרתי לא יכולות להתמוסס תוך דקה. היו לנו מריבות, ויכוחים וכסאח. אבל למרות כל אלה, משפחה לא בוחרים. פתאום אמא שלי שאלה על החבר. פתאום אבא שלי מריץ בדיחות על העניין בארוחה משפחתית. פתאום החבר מוזמן לארוחת ערב (שבוע מאוחר מדי...) ופתאום אמא שואלת אותי על מצעד הגאווה ומתקשרת לבקש שאשמור על עצמי.
אפשר לעבור את כל החיים בלי משפחה, ולצערי יש אנשים שנידונים לזה אחרי שהם יוצאים מהארון אל מול ההורים שלהם, אבל זה לא מומלץ. “דם סמיך יותר ממים", אומרים, וזה נכון. רק משפחה תדע לחבק אותך כשאתה עובר פרידה קשה, בלי לומר כלום. רק לכסות אותך בלילה כאילו אתה שוב בן חמש וראית מפלצת מתחת למיטה.
- את הטור הזה אני מקדיש באהבה למשפחה שלי – לאמא, אבא, לאחותי, גיסי והאחיינית, שהיו שם בשבילי גם ברגעים הכי מגעילים שעברתי בעצמי ושהעברתי אותם. אמנם משפחה לא בוחרים, אבל אילו הייתי צריך לבחור, אין לי ספק שהייתי בוחר בכם.
לפנייה לכתב/ת 
