מי צריך משמעת במשרדי פרסום?

כשהמשרד נראה ומתנהג כקייטנה

נזכרתי שכבעלים של משרד פרסום הצהרתי תמיד בגאווה ילדותית, שעוד לא נולד העובד שיעשה ממני רס"ר משמעת. טענתי, באמונה שלמה, שאני מעסיק אנשים רצינים, אחראים, בעלי משמעת עצמית ומוסר עבודה גבוה, ולכן הם יודעים לנהל את עצמם ולהפיק מעצמם את המיטב, מבלי שיהיה צורך לכבול אותם בנהלים ו/או להעמיד עליהם שוטר.

בחוכמה שלאחר מעשה, אני חייב להודות שטעיתי. בגדול. מסתבר שגם האנשים האחראים ביותר, כשהם מתחבטים בשאלה היומיומית: מה עדיף, עוד שעה במיטה או הגעה מוקדמת לעבודה - יעדיפו, על פי רוב, את החלופה הראשונה.

התירוץ הוא: "מה זה חשוב מתי אנחנו באים, העיקר שהעבודה תתבצע". וזאת טעות קשה. כשאנשים לא מגיעים יחד לעבודה, דברים רבים מתעכבים כי תמיד מחכים למישהו, שבלעדיו אי אפשר להמשיך. כשאנשים מגיעים למשרד באיחור, הלקוחות (שמגיעים מוקדם) מאבדים את סבלנותם ומתייחסים אליהם בזלזול. וכשהעובדים מגיעים באופן נון-שאלנטי בין 9:30 ל-10:00, נוצרת אווירה כללית של חוסר רצינות וחוסר מקצועיות.

פרסומאי, שפר הופעתך!

כיום אני חייב להודות שההתנהלות החופשית המאפיינת את רוב משרדי הפרסום היא בעוכריהם.

גם תרבות הלבוש במשרדי הפרסום היא חלק מהמשמעת או מהיעדרה. אני מבקר בלא מעט משרדי פרסום - מהגדולים ביותר ועד הקטנים ביותר - ואני נדהם בכל פעם מחדש לראות איך אנשים באים לעבודה.

ברוב המקרים הלבוש מרושל, הגברים לא מגולחים - חלקם בסנדלים, והמשרד נראה יותר כמו מעון של טעוני טיפוח מאשר מקום עבודה רציני. לתרבות הלבוש יש חשיבות בשני מישורים. תרבות הלבוש משליכה על אווירת העבודה ועל ההתייחסות המקצועית, והיא משליכה ישירות על הדימוי הנתפס של המשרד ועובדיו בעיני לקוחותיו.

בניגוד למקובל לחשוב במשרדי פרסום, לבוש מרושל אינו מעיד על יצירתיות; הוא מעיד על רשלנות.

אמנם, אנחנו כישראלים אוהבים לחשוב שאנחנו חכמים יותר משאר העולם, אבל יש בכל זאת מעט דברים שכדאי לנו ללמוד מאחרים. אחד מהם הוא משטר העבודה במשרדי הפרסום בארצות-הברית ובאירופה.

ברוב המשרדים קיימים כללים ונהלים ברורים וקוד לבוש מוגדר ומפורט, וקיימת הקפדה על שמירתם. כמן כן, יש שעות עבודה קבועות. נכון, מדי פעם, במקרי חרום, נשארים מעבר לשעות העבודה, אבל רק במקרים יוצאים מהכלל.

העבודה מסביב לשעון במשרדי פרסום - אם כל חטאת

לדעתי, המקור לכל בעיות המשמעת, לריבוי הטעויות, כמו גם לחסמי יצירתיות ולפליטה מוגברת של עובדים מהענף הוא תרבות העבודה מסביב לשעון. הכל יודעים, שבמשרדי פרסום עובדים "מהנץ החמה עד צאת הנשמה".

האמת היא שרק חלקו השני של המשפט נכון. 10:00-9:30 בבוקר זה לא הנץ החמה. כשעובד משקיע יותר משמונה שעות עבודה ביום מבלי להיות מתוגמל על כך, הוא בטוח שמותר לו לאחר, מותר לצאת להפסקות ארוכות, מותר לו לנהל שיחות פרטיות לרוב - או במלם אחרות, מותר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

העבודה מסביב לשעון במשרדי פרסום היא אם כל חטאת. מחקרים מלמדים שרוב הטעויות בעבודה נעשות אחרי 8 שעות עבודה. אנשי קריאייטיב שאין להם זמן לטעון מצברים בקריאה, בילוי, קולנוע, תיאטרון, תערוכות וכיוצא באלו - מייבשים את מקורות היצירה שלהם. עובדים שאין להם זמן לחיים פרטיים, חיי חברה וחיי משפחה נשחקים ונפלטים מהענף במהירות גבוהה.

ומעל לכל, עובדים שנשמתם יצאה מניבים עבודה חסרת נשמה, קל וחומר - חסרת נשמה יתרה. וללא נשמה יתרה אין פרסום מבריק. זה עד כדי כך פשוט.

שפיתחו ויישמו כלים ותבניות עבודה מקצועיים. תבניות המנחות את העובדים איך עושים מה - איך בודקים, איך מודדים ואיך עוקבים.

במשרדי פרסום בארצות המערב, לכל משרד יש את תבניות העבודה שלו, שעליהן גאוותו והוא מקפיד מאוד על יישומן.

אני יודע שהטיעון הראשון שיעלה בראשו של כל פרסומאי ישראלי מצוי הוא שהתבניות הללו עלולות לדכא את היצירתיות, ואני טוען שההיפך הוא הנכון. הן מאפשרות לעובדים בתחומים

השונים להפיק מעצמם את המיטב, ולנתבו לאפיקים המועילים ללקוחותיהם.

אבל חברה שאין בה משמעת עבודה בסיסית, לא סביר שתהיה בה משמעת מקצועית.