אסתר נשארה עם אחשוורוש. ותחשבו על זה

"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" - כך מסתיימות האגדות, ומסמנות שאפשר ללכת לישון או למצמץ מול האור העולה באולם הקולנוע. אבל בחיים, הסיום הזה הוא רק ההתחלה. אחד הכלים היעילים של הפרשנות הפמיניסטית הוא לשאול: ומה קרה אחר-כך? מה קרה בחלק שלא מסופר, כאשר הדמויות נעלמו להן אל אופק צבוע בשקיעה (או זריחה)? כאשר דמויות משנה מתאדות בלי ששמנו לב?

למגילת אסתר יש סוף טוב, ליהודים יש אורה ושמחה, גם ששון, ואפילו יקר. אבל כדאי לשאול מה קרה לאסתר אחר-כך, כשנדמו המסיבות והחגיגות והחיים שבו למסלולם?

אחד הרגעים המרגשים במגילה הוא רגע השינוי בתודעה של אסתר אחרי שמרדכי מטיח בה "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים". הוא יודע מה היא "מדמה בנפשה": היא חושבת שהיא מוגנת. ומרדכי אומר לה - את טועה. אסתר מבינה שגורלה קשור לגורל כל היהודים, הם תלויים בה ובהתערבותה אצל המלך, אבל גם היא תלויה בתפילותיהם והיא מבקשת שיצומו עליה. ולאחר שלושה ימים היא מתחייבת: "אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". לתקופה קצרה נדמה לנו שהיא והעם – חד הוא.

אנחנו רגילים להבין את המילים "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי" כמו הביטוי העברי "מה שיהיה יהיה", אבל יש בצירוף הזה הבנה עמוקה הרבה יותר. ברגע הזה מבינה אסתר שגם אם "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים" בזכותה, והכל יבא על מקומו בשלום, היא תשאר בארמון. עם אחשוורוש לכל חייה.

איך לא חשבנו על זה, על מה קרה לאסתר אחרי השמחה והניצחון ו"מִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ"? איך שכחנו שהיא נשארה שם עם אחשוורוש, וחייתה איתו חיי אישות, ולא שבה אל הקהילה ואל המשפחה, והיתה כל חייה כלואה בכלוב הזהב הנורא הזה? כבר כמה שנים שאני מבינה שאסתר לא השאירה את עצמה מוגנת בארמון כשכל היהודים בסכנה, אלא להפך. כל היהודים ניצלו והיא נותרה מאחור בודדה.

אני הבנתי את זה מאוחר, אבל היא הבינה כבר בשלב מוקדם מאד: "כַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". ההבנה שאסתר בוחרת להציל את העם היהודי מתוך ידיעה שחייה אבודים ו"רֶוַח וְהַצָּלָה" לא יהיו שלה, מגדילה ומאדירה את דמותה בעיני.

על אסתר האבודה, ועלינו

כאשר חז"ל מסבירים את מה שעברה אסתר מהרגע שהפכה מלכה הם אומרים "אסתר קרקע עולם היתה" (בבלי סנהדרין ע"ד, ב) כלומר, ביחסי המין עם המלך היא היתה פאסיבית. כמו הנאנסות והזונות, התודעה שלה התנתקה מן הגוף, כאילו היתה חלק מהאדמה (יש לביטוי זה דמיון משמעותי לביטוי האנגלי המיוחס

למלכה ויקטוריאנית: Lie back and think of England). אבל האם אפשר לחיות חיים שלמים כאילו את "קרקע"? גם שנים אחרי הישועה לעם היהודי?

הסיבות לתענית אסתר לא חד-משמעיות, וההופעה הראשונה של התענית במקורות היא רק בתקופת הגאונים. ההסברים לצום רבים, ואולי לכן אף לא אחד מהם ממש משכנע. בעיניי, תענית אסתר יכולה לקבל משמעות נוספת, וצריכה להיות מוקדשת לאישה שנותרה מאחור, שחייה הבוגרים נמחקו. ולא, היא לא חיה באושר, והעושר לא שינה דבר עד עצם היום הזה.

השנה, כאשר צמים בתענית אסתר, וכאשר קוראים במגילה "כַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי", חושבים על אסתר ועל הקורבן שהקריבה עבור כולנו, ומתפללים על כל הנשים שעדיין כלואות, כאשר כל שאר היהודים והיהודיות חוגגים. פורים שמח.

• חנה פנחסי היא דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר-אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן