צולם ביום בוץ

צהריים טובים וברוכים הבאים לכתבה שעניינה "כלים שאין לנו מושג מה הם, אז בואו ניקח אותם לסיבוב". באמת: אין לנו שמץ איך להגדיר את הכלים האלה, שבילינו איתם יום שלם וסופר-מגניב בטבע. "רכבי עבודה קטנים לשטח"? הבאגי GTR לא נכלל בהגדרה. "רכבי פנאי"? המיול של קאוואסאקי לא מרים את היד. ואם כך, נשאלת השאלה למה כל הגמדים הממונעים האלה בכלל נמצאים כאן יחד. ובכן, כשחושבים על זה טיפ-טיפה מגלים שבאופן נדוש, התשובה נמצאת בגוף השאלה: גמדים ממונעים. גמדים ממונעים לשטח. או, זה כבר יותר בכיוון.

לשלושת הכלים האלה יש עוד מן המשותף: יכולת עבירות פסיכית, למשל. שלושתם גם פתוחים לחלוטין לפגעי מזג האוויר, ככה שאחרי נסיעה ביום חורף שמשי וקר אתה יוצא מהם חולה באותה מידה. אבל דווקא ההבדלים ביניהם עוזרים לנו להציג בפניכם את העולם הזה של כלים קטנים ואלטרנטיביים לשטח (כאילו, לא טרקטור ולא ג'יפ). המיול של קאוואסאקי הוא קצה אחד של הסקאלה: רכב עבודה קומפקטי, ספרטני וקשוח. הבאגי GTR של קארטר הוא הקצה השני — פנאי ופאן נטו. ואילו הריינג'ר של פולאריס הוא תוצר מדויק של ההכלאה ביניהם. מצד אחד יש לו מתלים וגישה קרחניסטית של באגי, אבל הוא גם דמוי טנדר, בעל הנעה כפולה והילוך כוח, ומיועד בין היתר לעבודה ממש כמו המיול.

עכשיו, כשבידכם כל המידע חסר התועלת הזה, אפשר ללכת לאכול בוץ.

הפרד והפרא

קאוואסאקי מיול 610 4x4 ואלי פנגס

היום הזה התחיל מגניב, ומהר מאוד נהיה רע. בהמשך הוא חזר להיות טוב, אפילו מעולה, אבל זה היה אחרי ששפרוט עצר אצלי בבית והביא לי נעליים אחרות וגרביים להחלפה, ואחרי ששאשו שלף מהתיק שלו סלולרי חלופי, כי באותם רגעים הטלפון שלי הוציא בועות במקום שיחות. ככה זה כשאתה בודק בלי כוונה אם המיול הוא גם צוללת.

הטבילה אירעה כשעשיתי את דרכי בשטח מהיבואן בכפר סבא לכיוון נקודת המפגש עם האחרים. קצת לפני פארק אפק וקצת אחרי פצצה קצרה ועבה של גשמים, המעבר לרכב שמתחת למסילת הרכבת היה מוצף. מכיוון שכל המעבר יצוק בטון, דחפתי את האף של המיול למים וניסיתי להציץ כמה מרחק יש לי עד הצד השני. שבריר שנייה לפני שהחלטתי שזה ארוך ועמוק מדי וכדאי לסגת, השמוק הקטן בלע קצת מים, פלט כמה נחרות תת-מימיות ונדם. עכשיו לך תדחף את הפרד הזה לבד החוצה, ועוד בעלייה.

"חייב לקשט את האוטו, אני מתחתן בערב"

כמו כלב ביבים ירדתי אל מים מעופשים עד גובה הביצים בשעה שמונה בבוקר של יום קפוא, והתחלתי לדחוף. אני לא יודע אם זה היה הפחד ממוות בהיפותרמיה, או העצבים על יום כיף שנגמר עוד לפני שהתחיל, אבל בסוף הצלחתי לשלוף אותו חצי דרך החוצה. אחר כך התיישבתי בתוכו — ואחרי לא יותר משני סיבובים של הסטארטר הוא הניע, המאדר פאקר, ופימפם בנונשלאנט את האגזוז מתחת למים. איזה מלך אמפיבי.

אחרי מינהלות ובקרת נזקים הגיעו שני הגמדים האחרים לנקודת המפגש; כיאה לכלים צפונבוניים, הם הגיעו על נגררים של היבואנים. ולמרות שעמדתי שם עם בוץ בתחתונים וראשנים בנעליים, חשבתי שזה מתבקש שדווקא המיול הוא היחידי שהגיע לשם על הגלגלים של עצמו. הוא לא בא לשחק משחקים, וכל העניין הזה של להיפגש מול בית קפה עם הפוך של בוקר ליד כלים מבריקים לא עשה לו את זה. זה לא הסטייל שלו. הוא אפילו לא יודע מה זה סטייל, כי בשורה התחתונה הוא חמור עבודה. ככזה הוא התחיל את היום בלאכול חמרה רטובה, רגע אחרי שהניע בבוקר. ממתחם היבואן מטרו בכפר סבא ישר לתוך השלוליות של ציר המוביל, ואז האגם החום ההוא מתחת למסילה.

לפני שאנחנו ממשיכים — וברוח הדברים האלה — אולי כדאי שתדעו שהמיול של קאוואסאקי הוא אבו-שוקרי המקורי. כאילו, אין לנו הוכחה היסטורית חותכת, אבל הג'מד הזה הוא שהניע את השוק שעליו נוהגים היום המחוצ'קנים המושבניקים והצפונבונים כאחד. למעשה, הוא כבר קרוב מאוד להיות שם גנרי; ממש כמו ג'יפ, פריג'ידר או וספה, גם מיול הופך להגדרה של כל מכונה שנראית בערך כמוהו.

כשיצאנו לדרך תפס ה-610 את ההובלה, וזכה להיות כוח החלוץ שתיקל את המכשולים הראשונים. לא כי הוא כזה חזק ומהיר — 40 קמ"ש גג — אלא פשוט כי אני ישבתי בו, וידעתי בערך לאן נוסעים. הציר רץ לאורך מסילת ברזל על השבילים הבוציים של מישור החוף בואכה הרי שומרון, כל הדרך לתל חדיד. מהנסיעה של הבוקר ידעתי ממה אין להתרגש, והכל נבלע תחת הגלגלים בשפריצים חומים וקרים. אבל אז הגיעה אמבטיה ארוכה וכהה, מלאה בעיסה דביקה בעומק לא ברור. מלא ביטחון מביצועי הצוללת גלשתי פנימה בהילוך כוח, פול גז רגל בפח. משהו כמו עשר שניות אחר כך, הצלם מצא את עצמו מטפס עלי כשהמיול נוטה על צידו ב-45 מעלות, צמיגים ימניים קבורים בבוץ, חצי מרכב מתחת למים — והמיני-טנק הזה לא עוצר. יורד לחצי קמ"ש, אבל לא עוצר. זאת היתה תצוגת התכלית הראשונה לגבי מה מסוגלים לעשות הכלים שלנו. 

מאותה נקודה והלאה השתנה משהו בכיוון של הטיול כולו, אבל על זה כבר יספרו לכם לורל והרינג. מה שאני אספר זה שהמיול הוא כמעט הבסיסי ביותר בהיצע של קאוואסאקי: ארבע על ארבע, מקום לשני אנשים, בלמי תוף ומנוע סינגל מקורר אוויר בנפח 400 סמ"ק. לא מרטיט. למעשה, מתחת ללוק שנראה לקוח מעולם של קוביות לגו, המכונה הזאת די מזכירה טרקטורון. שלדת צינורות, זרועות A מלפנים, וציר אחורי שיושב על זרוע מרכזית. חוץ מזה אפשר לברור בין הנעה כפולה לאחורית, ויש לו Low ואפילו נעילת דיפרנציאל. השאר זה ספסל, הגה, כלוב התהפכות וארגז קטן מאחור. מראות? לוח מחוונים? שמשה קדמית? לא תודה. זה לכוסיות.

למען הסר ספק, המיול הקטן היה הספרטני והחלש בחבורה ביום ההוא. אבל כמו חקלאי ותיק ומיומן הוא בלע את הארץ בקלות, לא משנה מה היה לה להציע. כדי להבין באמת את התענוג שבו, צריך לקפוץ לסוף היום — לשעה שבה כולם התפזרו הביתה והכלים עלו על העגלות, חוץ ממני וממנו. היתה לנו עוד שעה של נסיעה באור שקיעה דרך שדות השרון המוריקים בחורף. זאת היתה אחת הנהיגות הכי מענגות שיצא לי לחוות אי פעם, ואנחנו יודעים שהיו לי נהיגות. משהו בפשטות של הצ'יקמוק החמוד הזה שבה אותי. המהירות האיטית שמשאירה אותך רגוע ופנוי למחשבות. הקפצוצים הקטנים שגורמים לך לזגזג בין הבורות, והקשר הבלתי אמצעי עם הסביבה החקלאית של ישראל בחורף. אין, אני אומר לכם. החיים תקופה קשה.

• קוואסאקי מיול 610. 62,930 אלף שקל כולל מע"מ, להשיג ברשת מטרו מוטור
  

הנמר והקיקלופ

פולאריס ריינג'ר 4x4 ואיציק שאשו

"אתה שם טיפה אחת בכל עין, שלוש פעמים ביום למשך חמישה ימים". זה מה שהסביר לי לוטפי, הרוקח החביב מהסופרפארם. אני רק יכול לנחש מה הוא חשב לעצמו כשנעמדתי מולו לראשונה והבטתי בו בעיניים בגוון של עגבניות חופש: "יופי, עוד סטלן שנכנס לפה בטעות במקום לפיצוצייה ממול". מה רבה היתה הפתעתו כשהגשתי לו את המרשם שעמד לזכות אותי בטיפות עיניים אנטיביוטיות מסוג מקסיטרול.

משקפי שמש. זה כל מה שהייתי צריך לזכור להביא איתי ליום השטח הזה כדי להימנע מדלקת העיניים המזוינת הזאת. מה משקפי שמש, אפילו משקפי התלת-ממד הדביליים שצירפנו לגיליון בגדי הים האחרון היו עושים את העבודה. אבל לא, אני יצאתי מהבית נטורל. איזה דפקט. אבל מה, לפחות יצא לי להכיר את לוטפי.

"מה אני יעשה, העבודה לא מכסה נסיעות בכביש 6"

מוזר שבדיוק יממה קודם לכן, כשעמדנו בבוקר קפוא בתחנת הדלק של קיבוץ עינת, המטרה היחידה שעמדה לנגד עיני הבריאות היתה לשכנע את פנגס שכדאי לחכות עד שמישהו יתקין חלונות בשלושת הכלים שחיכו לנו שם. אבל פנגס — שאיכשהו הצליח להיות מכוסה בבוץ עד המותניים עוד לפני שנסענו דצימטר — כנראה חשב שאני סתם צוחק, והתחיל לשדך כתבים לכלי שטח. היה די ברור שאת המיול של קאוואסאקי הוא ישמור לעצמו; בכל זאת, מדובר בכלי מחוספס עם אוריינטציה חקלאית ואפיל של פלאח, שמתעורר לחיים במגע עם חול ומפיק גרגורי הנאה בכל פעם שהקרקע מתחילה להיות בוצית. אגב, גם לקאוואסאקי יש תכונות דומות. שפרוט, האיש והזים, הוצמד ל-GTR300 — הבאגי הפסיכוטי שנראה כמו משהו שאיוול קניוול בנה פעם בשיעור מלאכה. ואני קיבלתי את הריינג'ר של פולאריס.

פנגס סיפר לי שהכלי הזה הוא בעצם טרקטור קטן שאמור לתת מענה לצורכיהם של אנשי ההתיישבות העובדת, אבל הרבה פעמים מוצא את עצמו מסיע תיכוניסטים מהפיצרייה השכונתית לשרלילה הכיתתית. הנתון הזה הסתדר לי מצוין עם המתבגר הארור ההוא שאוהב להעביר את הלילות בנסיעות דאווין בתוך כלוב ההתהפכות הממונע שלו מתחת לחלון חדר השינה שלי. יום יבוא ואני אתפוס אותו ואברר אחת ולתמיד אם כשמחברים בקו את החצ'קונים שלו, באמת מקבלים שורה משיר של קובי פרץ כמו שתמיד חשדתי. בכל מקרה, אם הגעתם עד פה אתם בטח רוצים לדעת איך הפולאריס הזה אוכל שטח. ובכן, ללא מלח.

חמש דקות אחרי שהתחלנו בנסיעה, הזדמנה לנו השלולית החומה הראשונה. כלומר, היא פחות הזדמנה לנו ויותר פנגס ביצע עיקוף כדי שנוכל להשתכשך בה, אבל לא משנה עכשיו. הגה ישר לפנים, גז חזק עד הסוף — והמכשול כבר מאחורינו. נכון, השלולית לא היתה הרבה יותר עמוקה מסרט עם בן סטילר. מצד שני, גם תא הנוסעים של הריינג'ר חדיר כמו ההגנה של הכח, ככה שעדיין הצטרפו אלי להמשך הנסיעה מספיק מים חומים. תודה לך, פנגס. תמיד חלמתי לגלות איך זה מרגיש להיות ג'מוס.

הלאה. מערום סלעים בגדלים משתנים ובזוויות מפחידות? טוחן בלי להאט. שיפוע חלקלק? אפילו לא עוצר לחשוב. רמפות חול טבעיות? מדלג בלי למצמץ. ההסבר המכני לעבירות הלא נורמלית הזאת היא מערכת מתלים נפרדים שמתפקדת ביעילות מדהימה; אם ראיתם פעם איך עכביש מזיז את עצמו, אז זה בערך הרעיון. אם לא ראיתם עכביש מזמן, דברו עם פנגס. בטח יש לו כמה בארנק.

חוץ מהמתלים יש לריינג'ר גם מנוע מוזרק דלק בנפח 500 סמ"ק שמנפק משהו באזור ה-32 כ"ס (שורה תחתונה: נמרץ וספונטני הרבה יותר מהצפוי), בלמי דיסק בכל ארבעת הגלגלים, ומרווח גחון מספיק נדיב בשביל להסיר מליבך דאגות מיותרות. אלה מביניכם שגם יודעים איך נראה קומביין מבפנים בטח ישמחו לשמוע על יכולת גרירה של 700 קילו, ועל זה שארגז המטען שלו מתרומם כמו משאית הצעצוע שהיתה לכם כשהייתם קטנים. זהו. חוץ מזה יש תא מטען קדמי שיכול להכיל כמה עטים וכדור נורופן, הגה שיודע להתכוונן רק לגובה, וכמה מראות כדי שתוכלו לשמור על הופעה ייצוגית, אם פתאום יעברו בסביבה שולה מהמדגרה או רוחל'ה הבת של הרבש"ץ.

אם להיות רציניים לרגע, צריך להודות שמאוד נהניתי מהיום שלי בחברת הריינג'ר. רק איתו הצלחתי להרגיש ששום בולדר או גבעה הם לא משהו שיש להתחשב בו, רק עליו הרשיתי לעצמי להצמיד דוושה לפח (ועדיין להישאר בגבולות החוק, כן?), ורק הוא לימד אותי שדלתות וגג הם סתם מותרות. וגם כי בסופו של יום, כשאתה יורד ממנו בקפיצה עייפה, בחולצה מאובקת ובמכנסיים בוציים, אתה פתאום מרגיש כמו הכי גבר שאתה יכול להיות: קשוח, מחוספס ועם יבלות על הידיים. ועכשיו תסלחו לי, אני צריך ללכת לשים טיפות עיניים.

• פולאריס ריינג'ר. 78,425 שקל כולל מע"מ, להשיג בד.ל.ב מוטוספורט, שוקן 16 ת"א
  

הגרגר והדג

קארטר GTR300 וגידי שפרוט

אי שם בדרום אמריקה יצא לדרך היום הראשון של הדקאר. אי כאן בדרום ראש העין התחיל היום שלי, שנגמר בהמון בוץ ובדלקת ריאות. עיניים, שאשו? זה לאשכנזים.

עוד כשפנגס ליהק אותנו הבנתי שזה הולך להיות אחלה יום: לעצמו הוא לקח מין בימבה קטנטנה ואדומה ושנראית כמו קלנועית שבלעה סטרואידים, שאשו קיבל משהו שנראה כמו טרקטורון שבלע טנדר, ואני קיבלתי את המפתחות של הכלי שנראה הכי כלי מבין השלושה — כלוב צינורות, מינימום רצפה, מנוע חשוף מאחורה, שני מושבי מירוצים, הגה קטן, ואפילו רתמת מירוץ שישר גורמת לך להרגיש מרוצה כמו ילד שמתיישב על מתקן בלונה פארק. זה ה-GTR300 — באגי שמייצרת בסין Carter Brothers, חברה אמריקאית קטנה עם רקורד של 70 שנה בייצור כלי רכב משונים.

"דווקא פצצה, השיזוף בהתזה הזה"

פנגס הקפיד להזכיר לעצמו ולשאשו ששלושת הכלים די דומים מתחת לקליפה, ושניסע בקצב אחיד — כך שזה לא משנה שהבאגי נוסע פי שניים מהר מהעגלות שלהם. אחר כך הוא אמר שאנחנו בדרך לתל עזיז או לתל חזיז או משהו כזה, ושיש שם אחלה שבילים בשביל לתת בגז. באותו שלב אכן הרגשתי את הסימפטומים הראשונים של מחלת הגזזת: הגלשתי את הישבן שלי לעומק הכיסא, הידקתי את רתמת הבטיחות, מיקמתי את הרגליים על הדוושות וכבר הייתי מוכן לפתוח את הסטייג' הראשון שלי בראלי עזיז-דקאר. קצת לפני שהחוויתי בידי לקהל שהזדמן לתחנת הדלק מוניתי למאסף, והתבקשתי להקפיד לשמור את השיירה שלנו צמודה, כלומר ללחוץ את שאשו מאחור כי אחרת לא נגיע לשום מקום.

יצאנו לדרך. קור של בוקר היכה בפנים, מאחור טירטרה הקדיחה המונוטנית של מנוע ה-300 סמ"ק מתוצרת קימקו, וכבר אחרי עשר דקות של נסיעה בדרכים חקלאיות הגענו לשומקום. היה שם אגם של בוץ שחסם את הדרך. מימין שדה זרוע, משמאל פסי רכבת. מכיוון שה-GTR300 לא מצויד בהילוך כוח או בהנעה קדמית, אלא במנוע עם וריאטור שמגיב טוב רק לפתיחות מצערת אגרסיביות, נקטתי את הפעולה הבלתי נמנעת: נתתי לשני הרכבים הכבדים לחצות את הרוביקון ולהתרחק קצת, ואז הצמדתי את הרגל אל הפח ורחצתי בבוץ. המון בוץ, בצבע חום-שוקולד. הוא בא מכל כיוון: מהרצפה בין הדוושות, מהצדדים, על המכנסיים, על הנעליים, על הפליז, על הפנים. אחר כך גם התחילו לנחות סביבי ריקושטים מארבעת הגלגלים. שיכנעתי את עצמי שעדיף לחטוף את כל הטינופת הזאת על הסיפתח — הרי היה ברור שמתישהו זה יקרה — ואם אני מתכנן להתייבש לפני שבא החושך, אז יפה שעה אחת קודם.

בדיוק שעה אחת אחר כך הגענו לתל חדיד, והתחלנו לשחרר קצת גזים. שם, על השבילים המהירים, התחלתי להבין לאן רצו האחים קארטר שניקח את הבאגי שלהם: הקטע של הכלי האוטומטי והמהיר הזה טמון בשמירת קצב טוב ואחיד, שעדיין משאיר למנוע בשר כדי לדחוף בפניות ולהיכנס להיגוי יתר. הייתי שמח לנקוב כאן בנתון מספרי כמו טווח סל"ד שבו זה קורה, אבל גם מד המהירות וגם מד סיבובי המנוע הדיגיטליים הוסתרו רחוק מאחורי ההגה ונצבעו לגמרי בבוץ.

על השבילים גיליתי שהגזזת התפרצה אצלי על כל תסמיניה; הבאגי הוציא מהדג את הקוף, אם תרצו. בהיעדר התעסקות מיותרת עם הילוכים ושאר ירקות, כל מה שנשאר זה לשמור על גז קבוע, לתת פקודות היגוי חריפות-אש, ולדמיין שהמנוע הזה הרבה יותר חזק ממה שהוא באמת. ש-50 קמ"ש הם 150, או לפחות 90. כן, אם יש חוליה חלשה בחוויה המשכרת של האחים קארטר, זה בטח המנוע. זה לא שהוא רע, פשוט צריך הרבה יותר ממנו כדי להפסיק לדמיין ולהתחיל ליהנות. מצד שני, אם חושבים עליו כרכב השטח הראשון של איזה מחוצ'קן עם אבא טחון בכסף, אז אולי המנוע הזה דווקא חזק מדי.

אחרי השבילים באו כל מיני אתגרי עבירות כמו טיפוס גבעת בוץ, הר של בולדרים שנחצה בקלילות מפתיעה, וגם תמרונים אוויריים שהוכיחו שנטרפה עלי דעתי באופן סופי. ואז, כשכבר היינו בדרך חזרה, שוב נתקלנו במכשול מים שפנגס ושאשו צלחו בלי להרטיב שרוך. אצלי, כאמור, זה נגמר ביופי של דלקת ריאות.

• קארטר GTR300. מחיר - 39 אלף שקל כולל מע"מ, להשיג בזיניקס בע"מ, משק 10 מושב יד רמב"ם