מיהו גזען?

ישראל מצויה בימים אלה בפרשת דרכים מכרעת: גזענות או רב-תרבותיות. פרשת דרכים זו באה לידי ביטוי הן במדיניות הפנים, ביחס של הרוב היהודי כלפי המיעוט הערבי, והן במישור המדיני, בהתייחסות לסוגיית שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין.

אבן הבוחן כדי לדעת מה אנחנו, איזו זהות אנו מבקשים לעצמנו ועל מה נידרש לתת דין וחשבון היא ההבחנה בין גזענות לרב-תרבותיות. גזענות היא עמדה המייחסת לאוכלוסיה מובחנת כלשהי – על יסוד גזע, מגדר, דת, לאום או עדה – נחיתות, נחשלות או נטיות פגומות ונפסדות. מן הגזענות כעמדה נגזרת על פי רוב גם הגזענות כמדיניות: יחס של אפליה, הפרדה, דיכוי, השפלה, או הרעה מגמתית בזכויות ובהזדמנויות לחיים אנושיים מלאים ומכובדים.

העמדה הרב-תרבותית, גם היא מכירה בשונות הגדולה שבין המאפיינים והאינטרסים של קהילות התרבות, אך בשונה מהגזענות היא מחויבת להעניק לכלל קהילות התרבות שוויון בזכויות ובהזדמנויות, כולל טיפוח המורשות והזהויות הייחודיות להן, כל עוד נשמרים כללי היסוד של ההגינות הדמוקרטית והרב-תרבותית.

מדיניות הפנים

ישראל היא מדינה מרובת תרבויות. אלמנט מבדיל אחד בקרב אזרחי ישראל הוא על בסיס לאומי, בין הרוב היהודי למיעוט הערבי. אלמנטים אחרים הם תוך-יהודיים: בין העדות השונות, ובין חילוניים לדתיים ולחרדים. כך גם בתוך הציבור הערבי: תיחומים שמבדילים בין מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים.

מתוך כלל התחומים וההבדלים הבין-תרבותיים בישראל, רק זה הלאומי מאתגר את החברה הישראלית להכרעה בין גזענות לרב-תרבותיות. בכל שאר המקרים הקונצנזוס בחברה הישראלית הוא שהשונות הבין-תרבותית לא צריכה להוות מכשול ליחס שוויוני לכל, ואילו בתיחום שבין יהודים לערבים נעשית יותר ויותר לגיטימית העמדה הגזענית שמטילה דופי בטבעם ובנאמנותם של ערביי ישראל, ואף גורסת שיש לצמצם באופן מכוון את הזכויות והאפשרויות המוקנות להם כאזרחים.

הטענה הגלויה נגד ערביי ישראל עומדת על כך שהם ציבור עוין ובלתי-נאמן למדינת ישראל. זאת כמובן מנקודת המבט של הרוב היהודי המזהה את האינטרס שלו עם האינטרס המדינתי – המדינה זה אני. לתפיסה זו יש רגליים אם היא מעוגנת בפרשנות מסוימת של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – פרשנות המעניקה משקל רב יותר לרכיב "היהדות" על פני רכיב ה"דמוקרטית".

לעומת זאת, אם מייחסים משקל שווה לרכיב היהדות ולרכיב הדמוקרטי, אזי מדינת ישראל היא גם בית לאומי לעם היהודי וגם מדינת כל אזרחיה. על פי פרשנות זו, זכות היתר היחידה של הציבור היהודי היא "חוק השבות" המוקנית אוטומטית רק ליהודים, וזאת מטעמים של צדק היסטורי והעדפה מתקנת: כיוון שהעם היהודי הוגלה מארצו ההיסטורית, נרדף ונפגע בגלויות השונות בצורה חסרת תקדים, ועתה הוא עומד על זכותו להיות כשאר העמים ולבסס את הגדרתו העצמית במולדתו ההיסטורית במסגרת מדינה ריבונית, יהודית ודמוקרטית, היא מדינת ישראל.

על פי פרשנות זו, מדינת ישראל היא ביתם ומולדתם של אזרחיה הערבים של המדינה לא פחות מזו של אזרחיה היהודים. יתר על כן, נדרשת מידה רבה של עיוורון אנושי ואטימות מוסרית כדי לחשוב שהמיעוט הערבי בישראל יכול להזדהות עם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית.

אין הם יכולים לשיר ברגש את ההמנון הלאומי – מן הסיבה הפשוטה שה"התקווה" אינה תקוותם (תרתי משמע) ושאין בקרבם "נפש יהודי הומייה" אשר "לציון צופייה". חמורה מכך היא החוצפה, היוהרה וגסות הרוח מצד יהודים שזה מקרוב עלו לארץ, שבעזות מצח מטילים ספק ודופי באזרחותם של ילידי הארץ הערבים, שמשפחותיהם נטועות בארץ זה מאות בשנים, ועוד דורשים מהם כתב אמונים לחזון המדינה היהודית.

במילים אחרות, טבעי לחלוטין שערביי ישראל ירצו לראות בישראל מדינה רב-תרבותית של כלל אזרחיה, והוגן לגמרי שירצו בכך שגם לנרטיב התרבותי שלהם יהיה בחברה הישראלית ביטוי מרכזי ומכובד. וכמו בכל חברה דמוקרטית ומרובת-תרבויות, הקריטריון היחיד לנאמנות אזרחית הוא שמירה על החוק, דבקות בכללי ההגינות הדמוקרטיים והרב-תרבותיים, והימנעות ממעשים אלימים כדרך לקידום מטרות פוליטיות.

סוגיית הפתרון הכולל של שתי מדינות לשני עמים

אלה שרואים עצמם כציונים ומזדהים עם העמדה שהצגתי לעיל בדבר זכותם של היהודים לבית לאומי במסגרת מדינה ריבונית, אינם יכולים שלא להיחשב כגזענים אם את שהם מבקשים לעצמם הם שוללים מן העם האחר שחי עמם ולצידם – העם הפלסטיני.

שהרי אם נקבל את העובדות, שמצד אחד קיומם של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל יהיה במעמד של מיעוט לאומי ותרבותי, ושמצד אחר מיליונים אחדים של פלסטינים שחיים בגדה המערבית, בעזה ובפזורות אחרות מבקשים

לעצמם הגדרה עצמית במסגרת מדינה ריבונית, אזי האפשרויות שפתוחות לפנינו הן שתיים בלבד: או שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין, או הנצחת הכיבוש ובתוך כך הנצחת מעמדם של הפלסטינים בהוויה דכאנית ומפלה של אפרטהייד.

אין זה אומר כמובן שישראל מחויבת לנסיגה מיידית משטחי הגדה המערבית ללא הסדרים של שלום וביטחון, אך כלל הפעולות שמנציחות את מציאות השליטה הצבאית, ובמרכזן הביסוס וההרחבה של ההתיישבות היהודית בגדה המערבית – אין להן תואר אחר זולת שלילת האופציה של שתי מדינות לשני עמים. מכאן, ראיית הפלסטינים כבני אדם נחותים ופגומים, אנשים שאינם זכאים לזכויות אדם מלאות כשאר העמים, משמעה עמדה גזענית.  

פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון למחשבה חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים