אישום הכרחי נגד קצב
למרות כשלי הפרקליטות, ההחלטה להאשים את קצב תעודד נשים לא לחשוש מפרקליטי צמרת ולא להבליג על פגיעה בהן
ההחלטה להעמיד את הנשיא לשעבר לדין אינה "כניעה ללינץ' ציבורי", כפי שהגדירו אותה פרקליטיו של משה קצב. לא מדובר כאן בהיענות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה ללחץ הציבור, אלא בהחלטה לתת לגוף המוסמך במדינה מתוקנת, בית המשפט, להכריע. אם במישהו התבצע כאן לינץ' ציבורי כלשהו, הרי שמדובר בקורבנות עבירות המין. לא רק שהן מותקפות, הן גם מוכפשות בידי פרקליטים ויועצי תקשורת.
אבל יש גרעין של אמת בגירסת הפרקליטים: אכן, כתב אישום לא היה מוגש לולא הפעילות הציבורית והמאבק של ארגוני נשים, אנשי תקשורת ופעילי זכויות אדם שהעלו את הנושא לסדר היום הציבורי. זה לא היה קורה בלי חברי וחברות כנסת שחוקקו חוקים נגד גברים פוגעים, ובתי-משפט שהחלו להחמיר בענישה בתיקי תקיפה מינית, שהתבררו בין כתליהם.
פרשת קצב היא מקרה המבחן המשמעותי ביותר למחוייבות של מערכת אכיפת החוק והעומדים בראשה, לגבי הגנה על כבודן, חירותן וגופן של נשים. ההחלטה להעמיד לדין את מי שכונה "עבריין מין סדרתי" גם על עבירות אינוס, היא החלטה אמיצה, שמשקפת שינוי דרמטי בהתייחסות הציבורית למעמדן של נשים בחברה, לטיפול בעבירות מין ולפגיעה בנשים ובזכויותיהן לכבוד, שוויון והגדרה עצמית. המפנה התודעתי ביחס הציבורי לפגיעות בנשים מתרחש במקביל לשינוי החברתי והמשפטי שחל בחברה הישראלית.
בסוף, יצא מתוק מעז: במשך שנתיים מעיב עלינו החשש שכל ההישגים המשפטיים והתודעתיים, שכל הפעילות הציבורית וכל החקיקה תימוג במחי חתימה על עסקת טיעון מפוקפקת עם קצב. עסקת הטיעון הזאת היתה שפל ערכי, מוסרי וציבורי של מערכות אכיפת החוק. היא פגעה בעיקרון השוויון בפני החוק, כשהתברר שדין אחד לאזרח ודין אחר לנשיא. עסקת קצב איימה למחוק את "מבחן בוזגלו" שטבע בשעתו נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק.
ההתגייסות המבישה של נציגי הפרליטות להטלת דופי באמינות המתלוננות, בעיקר בעדותה של א' מבית-הנשיא, נכונותו של היועץ לתת יד להכפשתה של א' ובלבד שלא יובס בבג"ץ וסירובו במשך כשנתיים לקיים לנשיא לשעבר משפט פלילי כהלכתו, הגבירו את הרושם שכבודו של מזוז חשוב לו יותר מכבודן של הנשים, משלומן ומחירותן.
בסופו של דבר התקבלה הגישה שיש לאפשר לנשים את "יומן בבית-המשפט", ולא לאפשר לנשיא ולחבר מרעיו להציג את המתלוננות כמעלילות וכמופקרות. למרות שיש בתיק סתירות וחורים רבים, למרות שרמת ההכרעה הנדרשת בבית-המשפט היא "למעלה מכל ספק סביר", נושא כזה, שיש בו "עניין לציבור" וראיות לכאורה, חייב להתברר בית-המשפט ורק בו.
הגישה שהצדק צריך גם להיעשות וגם להיראות, קיבלה תימוכין גם בדברים שכתבה נשיאת בית-המשפט העליון בדיון בבג"ץ. אמנם הייתה זו דעת מיעוט, אך הייתה זו גם תפיסתו של אגף החקירות במשטרת ישראל. נכון עשה פרקליט המדינה, משה לדור כשהחליט שאשמה כה חמורה כמו אונס ומעשה מגונה בכפייה, תובא לפתחו של בית-המשפט, שיצטרך להכריע בה.
הגשת תלונה ושבירת קשר של שתיקה דורשים אומץ לב וגבורה. הנשים שהתלוננו נגד קצב הן נשים מודעות, אמיצות ואסרטיביות, שבחרו להילחם על כבודן ושוויונן. הן שילמו מחיר כבד כשנאלצו לעבור מעין "תקיפה שנייה" ומצאו עצמן מוכפשות ומושמצות בזירה הציבורית על ידי יועצי התקשורת הבכירים ופרקליטי היוקרה ששכר איש הציבור הבכיר ביותר לשעבר במדינה.
החלטה זו תעודד נשים, שיהיו חלילה בעתיד קורבן למעשים דומים, לא לחשוש מפרקליטי צמרת, לא להבליג על פגיעה בהן מצד אנשי שררה ובעלי מרות ולא להירתע מלהתלונן. זהו הישג חשוב במאבק נגד ניצול לרעה של כוח ושררה ושל דפוסי התנהגות אלימים וסקסיסטיים שעדיין רווחים למרבה הצער בחברה שלנו.
זהבה גלאון, ח"כ לשעבר מטעם מרצ
לפנייה לכתב/ת 
