אפשר להציע לך אורז?

אורז

מי שלא אכל אורז ביום הראשון,

קיבל אורז ביום השני, ומי שלא אכל

ביום השני, קיבל אורז ביום השלישי.

זה לא היה בסין, זו היתה הדרך

שהחיים הציגו עצמם בפני. בנותר

הייתי צריכה להפריד אופי מגורל.

ללמוד לקרוא, לכתוב, בשאר הזמנים

רחצתי מים במים, ושוב ושוב

הושטתי לך את ידי עם מה שבתוכה.

את הבית הריק, מוכרחים

לשמור על הנותר –

הנה אכלתי גם אותו.

תוכל להכנס, אולי תשב?

על פי מנין השנים האבוד

אפשר להציע לך אורז?

בשנים שביקרתי את השנים שהבטיחו

בשנים שארחתי את השנים שלא קיימו,

בשנים ההן הלכתי למיטה עם המילון שלי

רואה בחושך את פניהן של המילים

מגחללות עד לתחתית, ועדיין

לא יכולתי למשוך עצמי החוצה,

אחיות קטנות פרוקות זו לזו,

אם לא תתחבי להן חוץ בכיסים,

ישארו ערומות על קו החוף

סובבות להן בגנים מדומים,

מציתות חשמל בתעלת המוח,

באפלת חצות אחת בילדות

משקשקים המובנים על הפסים: רק רק.

בארמון הקרח של המופר

מצפים כל יום לשיירת הממשות.

מפרפרים הרגעים כאצבעות בחלל,

שהקרח ישבור את ידו הקפואה לגעת.

נורית זרחי כותבת על עצמה: "זו האשה שהיא הרבה יותר טיפשה ממני וחושבת שהארץ

נשענת על עמודים". (מתוך עשב הזמן). נולדה בירושלים, גדלה בקבוצת גבע. מספריה שהתפרסמו לאחרונה: "הספר הפנטסטי של נורית זרחי", "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות", "התקרה עפה" ו"הנפש היא אפריקה". שירים אלו לקוחים מספרה החדש "עשב הזמן" שיצא בהוצאת כרמל.