שלושה עשר, מי יודע

אחרי 7 תוכניות אודישנים, 3 תוכניות של "שבוע הוליווד", 6 תוכניות ניפויים, תחושת אימה מהאפשרות שנאלץ להמשיך ולסבול את טטיאנה ההרבה-יותר-מדי-אמוציונלית-שזה-כבר-לא-נעים-לאף-אחד ותוכנית "קלף משוגע" אחת שהחזירה לשמחתנו את אנופ, סוף סוף הגענו אך בקושי לתוכנית הנבחרת של "אמריקן איידול 8", ששודרה בשלישי בלילה בארה"ב. בניגוד לשנים הקודמות, 13 מתחרים עלו לנבחרת וכיאה לעונות האחרונות, רובם אינם מהמוצדקים שבהם.

13 הגדולים. מהמוצדקים שבמתמודדים (צילומים: רויטרס)

כיאה לאחת התוכניות הרווחיות ביותר באמריקה (ותודה לתוכן השיווקי בצבעי אדום-לבן שגורם לאולפן להראות מדי פעם כמו ביתן בגני התערוכה) האולפן מפואר מתמיד, עמוס במסכי פלזמה ענקיים, ומפחיד קצת יותר מהבריטי הנרגן הידוע בשמו - סיימון קאוול. מעבר לסייד קיק הקבועים שלו - פאולה עבדול במראה קאמפי במיוחד ורנדי "יו דוג" ג'קסון, השנה הצטרפה לחבר השופטים גם קארה דיוגארדי, שהיא הרבה יותר פאולה מסיימון באישיות, ופחות מדי פאולה בלבוש, וזה טוב.

סיקרסט (מימין) וצוות השופטים המשודרג. תקשיבו לריאן, לא לפאולה

הנמסיס של סיימון, ריאן סיקרסט, ממשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב ושבזכותו הוא שווה עשרות מיליוני דולרים בגיל 35. לו רק המתמודדים היו לוקחים ממנו שמינית כריזמה במקום להקשיב לטיפים של פאולה, המצב של רבים מהם היה טוב בהרבה.

פנטזיה 2009

התוכנית שעמדה כולה בסימן מייקל ג'קסון, בתקווה שהקריירה של הזוכה בתוכנית לא תיגמר כמו זו של ווקו-ג'קו, הביאה לנו כמה ביצועים לא מאוד צפויים אבל בחלק מהמקרים גם לא מאוד מוצלחים. את הערב פתחה ליל ראונדס ומי שהתחילה כחיקוי של פנטזיה ומרי ג'יי בלייג' התעלתה על המקור עם ביצוע כובש, פאנקי ומפוצץ באנרגיות ל-"The Way You Make Me Feel". השופטים נמסו ורק סיימון שנא את מה שהיא לבשה, הערה קצת משונה ממי שלא החליף חולצה כבר שמונה עונות. מעניין אם הוא יאהב את מי שהיא תלבש בגמר (כן, זה הימור בטוח).

ליל ראונדס. המיסה את השופטים

אחריה עלה פייבוריט נוסף, הלא הוא סקוט מקינטייר מאותגר הראייה שביצע על פסנתר את "Keep The Faith", שיר פחות מוכר של מלך הפופ. למרות שמלחינת השיר שישבה בקהל נראתה די מרוצה מהביצוע, השופטים קצת פחות אהבו את הביצוע המלודי וסיימון ממש שנא אותו. למרות זאת, נראה שסקוט יישאר איתנו לעוד זמן רב.

גוקי. החנון הכובש

אבל למי אכפת מה היה לפני ומה יהיה אחרי, כי הגיע הרגע לכוכב היחיד של התוכנית  - דני גוקי. הבחור הממשוקף והצנוע מצליח להוציא מהגוף הלבן, השמנמן והחנוני שלו כריזמה, נשמה ויכולות שירה פופיות ורוקיסטיות שגורמות לסיימון לחייך ולנו להתגעגע לדיוויד קוק. גם אותו נפגוש ככל הנראה בגמר.

הכלב המבאס

אכזבת הערב נרשמה דווקא מכיוונו של אנופ דוג, שניתן לו ליהנות מהספק ולחשוב שסיימון החליט על נבחרת של 13 במקום 12 השנה בזכותו. אנופ ביצע את "Beat It" ולמרות שזה קצת קשה, קצת כואב, אבל אין ברירה: הביצוע היה מאכזב, חסר כל נוכחות או אנרגיות או כמו שסיימון אמר: "זה היה מחריד". מכה קשה לאחת ההבטחות הגדולות של הנבחרת, ונקווה שהקהל האמריקני ישאיר אותו לבינתיים.

רמזי. שף אורח

פייבוריט נוסף שאיכזב הוא חורחה נונז, שלא ברור מה תופס לו יותר שטח פנים - הגבות או החיוך, שנתן ביצוע אנמי למדי ל-"Never Can Say Goodbye" וזכה לביקורות קשות מהשופטים המאוכזבים; מייגן ה-MILF בשמלה אדומה וחצי שרוול מקועקע הצליחה להטביע את הביטוי הראשון של העונה "כל כך מייגן" וזכתה לתגובה חיובית דווקא מבריטי נוסף עם פה מטונף להפליא שישב בקהל - גורדון רמזי, הלוא הוא סיימון קאוול של הטבחים.

אדם למברט, האימו-בוי ומעורר האנטגוניזם של העונה שלצערנו גם כן יגיע לגמר כנראה, נתן הופעה מצועצעת ומוגזמת שיכלה לגרום לג'קסון (ולא רנדי) להחוויר ולא מפיגמנטים. אבל כמו תמיד ב"איידול" מה שגורם לקהל בבית להרגיש לא בנוח עובד בצורה מדהימה על השופטים.

פאולה נמסה ממנו, אבל מה אפשר לצפות ממישהי שלבשה שאריות תרנגול שחוט על הכתף ורנדי שלח אותו להקליט אלבום. איפה מרגול שצריך אותה?

בסוף התוכנית ריאן וסיימון הבטיחו עוד שינוי בפורמט בתוכנית שתשודר הלילה (ד') בארה"ב, מה שמתחיל להרגיש קצת כמו "כוכב נולד". בתוכנית של כל כך הרבה כשרונות היה נחמד אם פשוט היו נותנים להם לשיר, מבלי להפגין אובר יצירתיות בגימיקים, והשופטים שמבקשים להרגיע עם המיינרות בשירה מתבקשים להתנהג בהתאם לפורמט.