מגן-דוד ורוד
אלבומו החדש של שחר אבן-צור, "כיכר מגן-דוד", הוא אלבום נעים לשמיעה ומלא עיטורים מוזיקליים. אלא שהאופטימיות והחיוביות התמידית מקהות גם שירים דוקרניים וזעקה אחת בודדה
בלהיט הכי גדול באלבום הבכורה שלו, תהה שחר אבן צור למה בעצם אי אפשר ללכת עירומים. במובן מסוים, היתה מצדו מעין התערטלות כאשר בשנת 2003 צעד מתוך להקתו, "מוניקה סקס", אל החשיפה שבאלבום סולו. עכשיו, מתורגל בעמידה בחזית ללא הכסות המגוננת של להקה, הוא מוציא את אלבומו השני, "כיכר מגן-דוד".
אבן צור יצר אלבום סימפטי ונעים לשמיעה, והוא שר בו ברגש את השירים הקומוניקטיביים שכתב (מלבד "שיר אהבה" של יהונתן גפן, המוכר בלחן הקודם של שלמה יידוב). עמי רייס הפיק ועיבד את האלבום באופן עשיר וחם, עתיר אקורדיון וכלי מיתר, שמהדהד את העבודה המצוינת שעשה באלבום האחרון של "כנסיית השכל". הפעם בולטים באלבום עיבודים יווניים וקישוטים, כמו שירה בספרדית של מיריי אבן צור בשיר "זיכרון ישן" והתגבורת הקולית של תמר קפסוטו בשיר "זה הזמן".
אבן צור. ידידן הטוב והתומך של בחורות עצובות (צילום: שי בן אפרים)
הלחנים יפים והטקסטים נשמעים חיוביים באווירתם: החל מהשירים הראשונים, מצטייר אבן צור כטיפוס טוב לב, ידידן הטוב והתומך של בחורות עצובות. "אני אבכה איתך אם את תבכי", הוא שר ב"אישה יפה", "כולם הולכים בסוף, אבל אני נשארתי להקשיב לך". וכך זה נמשך גם ב"זיכרון ישן", שבו הוא מספר: "רציתי כל כך להושיט לך יד". האזנה שטחית לאלבום אולי תסווג אותו כאופטימי, נוח ולא מערער את הסדר, אבל רמזים למציאות מורכבת יותר מתגלים כשמתמקדים בתהייה שבשיר "תהיה אתה". "מה לא בסדר"?, הוא שואל בו שוב ושוב.
לא נעים להטריד
אז מה באמת לא בסדר, כשהכל נראה בסדר? אולי העובדה שאבן צור נתפס כחמוד מדי גם כאשר יש לו אמירות שדוקרות את עטיפת השלווה שלו. נניח בשיר הנושא החגיגי, "כיכר מגן דוד", שיר אהבה שלו למדינת ישראל לכבוד יום הולדתה השישים. "אני נולדתי בך ואת בי", הוא אומר, אבל גם מספר שהוא "רץ ממלחמה אחת למלחמה אחרת, והשלום שלך תמיד מחוץ לדלת". האמירה הביקורתית הזו נבלעת לגמרי, והשירים הבאים רק מחדדים את המגמה הזאת. לעיתים נשמע כאילו אבן צור המלחין ואבן צור המבצע לא מצליחים להבין את אבן צור הכותב. מרוב נחמדות, הם מטשטשים את הכאב שלו, שנוכח בעיקר בחלקו השני של האלבום, בשירים כמו "40 דקות מהשטחים" ו"האיש המת".אולי לא נעים לאבן צור לזעזע ולהטריד. רק לקראת סוף האלבום, בשיר "האיש המת", הוא זועק בפעם היחידה, ואז גם קולות הליווי נשמעים כמו מקהלת מקוננים. כך גם ב"שיר השיכורים", שבו הוא ממקם את עצמו יושב על מדרכה באמצע הלילה "שיכור בוכה" חסר אונים. "זה הרס עצמי", הוא מעיד, אבל הלחן היפהפה, העצוב והשקט קופץ פתאום לתוך אינסטרומנטליות יוונית עליזה, כאילו לא נעים לו להכביד.
בסופו של דבר, התוגה מצליחה לגבור ולהחזיר לשיר את קדרותו המתבקשת, אבל בשלב זה האלבום כבר מסתיים ומותיר איתו תחושת נעימות. אבן צור יכול להסתפק בכך ולהמשיך להלביש את שיריו בבגדים נוחים ומגוננים. אפשרות נוספת היא כמובן להעדיף דווקא בגדים מחוספסים יותר, שקופים במובן החושפני, קשים יותר במגעם, כך שעדיף פשוט לפשוט אותם ואולי להיות עירומים באמת בפעם הראשונה.
שחר אבן-צור, "כיכר מגן-דוד", נענע דיסק
