גיזמו כבר לא אוכל איגי פופ

גיזמו

בשבוע שעבר, בגיל 14 המופלג, מת כלב יקר לעולם אמנות הצילום ולליבי. גיזמו קראו לו, על שם החיה השעירה המתוקה שהגרמלינים נהגו להשליך כשהם צועקים בחדווה: "גיזמו קקה!!". גיזמו היה כלבם של הצלמת והעיתונאית ענת גורל ומבקר הרוק והצלם מיכאל רורברגר. אני הייתי הדוד שלו.
פעם, כשגרנו באותה שכונה וגיזמו היה בן כמה חודשים, היינו מסתובבים יחד, הולכים לספריית הווידיאו השכונתית ושומעים מוסיקה. הוא אהב במיוחד את איגי פופ ולו ריד, ואכל את התקליטים שלהם בהנאה. זה לא צריך להפליא; היתה לו עין אחת חומה ואחת כחולה כמעט כמו לדיויד בואי, שגם הוא, כזכור, אהב את השניים. אחר כך התפזרנו בערים שונות, וגיזמו הפך דוגמן צילום. העולם מלא בכלבים חשובים שהעלו תרומה למדע, לספרות, לקולנוע ולצילום, וגיזמו היה לצילום מה שהיה הכלב של פאבלוב להתניה.לא היתה תערוכה של ענת שגיזמו לא פיאר בדרך זו או אחרת – פעם מקושט כווזיר בהרמון או מואר באור חום רך, שוכב בין ורדים אדומים, ותמיד רציני ומרוכז בעדשה. לגיזמו פשוט היה את זה – הקסם שהופך דוגמנית פשוטה לסופר-מודל מעוררת ריגושים.
לא הרבה צלמים הפכו את הכלבים שלהם לדוגמנים, והיחיד שאפשר אולי להזכיר בהקשר זה הוא וויליאם ווגמן, שצילומי הכלב החום-אפרפר שלו הצליחו לעטר אפילו קליפים של ניו אורדר אי-שם בשנות השמונים. אבל מעבר לצילום ולחיי הדוגמנות, גיזמו היה פשוט כלב מתוק, כלב שהיה מזהה אותי כבר כשהייתי עולה במדרגות אל הרורברגרים וחג סביבי במעגלים גם כשהיה זקן וחולה ובקושי זז.
נוח בשלום על משכבך, אני מקווה שסידרו לך מקום טוב בגן העדן של הכלבים ושאתה כבר מסתדר לך בעמדת צילום, כמו תמיד. שלום.

חלב

עוד חודש ואולי כבר מחר הם ייכנסו לפעולה, הפרסומאים. הם ישווקו לנו את ברק, את שרון, את אלי ישי, כל מי שירצה. בינתיים הם עושים את מה שהם יודעים לעשות: גונבים רעיונות ממקורות זרים. פעם זה בניחוח בארוקי של פרסומת אנגלית נשכחת, פעם במבטא שמצליח להעליב שלוש תפוצות במכה, וכמעט תמיד עם השאלות נדיבות מקליפים ומתרבות הפופ. גם במקרה של הפרסומת לקופסת חלב תמימה ומוכרת לכולם, פיספס הקופירייטר בגדול. הרעיון, החמוד לכאורה, מתמקד בקופסת חלב מהלכת ומדלגת ממקום למקום כשהיא מוקפת בחבריה, מוצרי החלב האהובים, ועטופה באהבה עתירת סידן מועשר עד אין קץ . הרעיון גנוב כולו מקליפ של להקת בלר, אלא ששם, בקליפ ל" T.V & COFFEE", כל הנושא הוא ילדים שנעלמים מהבית ותמונתם מתנוססת על הקרטונים של מוצרי החלב. זה קליפ עצוב, נוגע ללב ורציני בהחלט. צריך להיות ציני באמת כדי לשדך לו עליצות שיווקית, אבל כנראה שתמיד אפשר לסמוך עלינו, הציבור שאוכל הכל.

גשם

יום אחרי פרסום נתוני העוני בארץ, הרדיו היה עסוק בשירי גשם. יחסית למדינה עם משבר מים מתמשך יש לנו הרבה שירי גשם. סיפרתי את זה ללקוח רוסי ושאלתי אותו אם גם ברוסיה (מצטער, אין לי חשק לכתוב "חבר המדינות לשעבר") יש גם שירים על גשם. הוא אמר שיש הרבה על שלג וצחק כשסיפרתי לו שמשעה שבע וחצי אני לא מפסיק לשמוע שירי גשם ברדיו. בשלב מסוים נגמרו השירים בעברית והתחילו באנגלית, ואם הגשם היה נמשך אין ספק שהיו עוברים לאיטלקית (הגשם של ג'ליולה צ'ינקווטי מפסטיבל סן-רמו 1969 כבר התנגן לי אוטומטית בראש). עברתי בשיכונים העצובים של קריית ים וקריית ביאליק, בדרך לעיירות הפיתוח האומללות שלומי ומעלות, גליל שנראה שונה מאתרי הצימרים הקסומים שאנחנו לרוב מחפשים. חיפשתי שירים על עוני, אבל כאלה כתבו כנראה רק בשנות העשרים. חשבתי על חייהם הקלים של העורכים המוסיקליים באזורנו: יש גשם, הם משדרים שירים עליו; מופיעה השמש, הם משמיעים שירים בשבחה. שום התעלות מהבינוני ומטה. העליתי באוב כמה שירי בלוז מיוסרים וקצת שירי פאנק כועסים, אבל אז שמעתי שבאיראן מאפשרים לשמוע אחרי עשרים שנה שירים של אריק קלפטון והחלטתי שגם בלוז זה כבר לא מה שהיה פעם, ואריק קלפטון בטוח שלא.