אקסקלוסיבים אנונימיים

אם לשפוט על סמך מסע הפרסום שלה, האינפיניטי מנסה ללכת ראש בראש עם מכוניות היוקרה הגרמניות הוותיקות - החל בפורשה, כלה באודי ועבור בב.מ.וו. כך שבבואנו לבחון את היפנית החצופה הזאת, השאלה איננה רק איך היא.

השאלה, ויסלחו לי האנשים של טייסטרס צ'ויס על הפלגיאט, היא Is it really that good. האמת היא שחמש דקות באולם התצוגה בדרום תל אביב מספיקות כדי להבין מאיפה היפנים שואבים את הביטחון העצמי שלהם, אבל קודם ראוי להקדיש כמה מילים לתצוגה עצמה: האולם הרשמי של אינפיניטי ייפתח רק בסוף השנה, איפשהו בהרצליה. בצר לו החליט היבואן שעד אז תוצג המרכולת באולם התצוגה של "קסטיאל", אימפריית הרהיטים החביבה על מיליונרי ארצנו. אז נכון שמדובר באילוץ, אבל התוצאה משחקת ישר לידיים של אינפיניטי. נכון לעכשיו, מי שרוצה להציץ באחת כזאת מקרוב צריך קודם לעקוף שולחן קפה דקורטיבי (שלכם תמורת 14,700 שקל), ולדלג מעל אגרטל אלומיניום מוברש (מקבלים קצת עודף מ־3,000). רק אז יגיע פלוני־מיליוני לחדר גדול שבו ניצבים חמשת הדגמים שאינפיניטי העלתה ארצה. הזול ביותר עולה 325 אלף שקל; הכי יקר לא מתניע לפני שסופרים 600 אלף. זה שיעור לגמרי לא רע במיצוב.

קרח לאמריקאים

אי אפשר לדבר על האינפיניטי בלי לשפוך כמה מילים גם על אמא שלה, ניסאן מוטורס. הכל התחיל לפני 20 שנה, כשהחבר'ה מטוקיו הבינו משהו: כדי שהצרכן האמריקאי יצא מסוכנות רכב עם מפתחות בכיס, צריך לספק לו פנטזיה קצת יותר סקסית מהדגמים המוכרים של ניסאן - שמה לעשות, לא נבנו בדיוק מהחומרים שמהם עשויים חלומות מוטוריים. מה עשו? הקימו מותג נפרד לרכבי יוקרה, נתנו לו שם מספיק מגניב, והשביעו אותו שלא יספר לאף אחד על השורשים הלא מאוד מיוחסים שלו.

זאת לא שיטה בלעדית של ניסאן. אתם מכירים את הטריק גם מטויוטה, שקיבלה את הגרין קארד רק כשהציעה לאמריקאים את הלקסוס שלה (באותה שנה שהוצגה בפניהם האינפיניטי, 1989). וזה התחיל עוד קודם: ב־86' השיקה הונדה בארה"ב

 את חטיבת היוקרה שלה "אקורה", שהפכה די מהר לבוננזה כלכלית. כדי להתאים לשוק הצפון־אמריקאי נהגו חטיבות היוקרה האלה להוציא מפסי הייצור שלהן מכוניות גדולות יותר, חזקות יותר, ובעיקר כאלה שידעו לתת פייט לתוצרת המקומית בקטגוריית השופוני. לאחרונה החל כל הסיפור הזה לזלוג גם ליבשות אחרות, ואחרי שנים שבהן הסתובבו בישראל רק אינפיניטי ספורות ביבוא אישי, קבוצת קרסו (ניסאן, רנו) קיבלה לאחרונה את האור הירוק לשיווק היפנית־פרימיום הזאת בארץ הקודש. וזהו, חלאס מבוא. בואו נדבר קצת על ה־FX37 שלשמה התכנסנו.

אם תכריחו את אנשי אינפיניטי לשייך את ה־FX לאחת מהקטגוריות המוכרות, כנראה שתשמעו מהם את צירוף המילים הביזארי "קרוס־אובר קופה". אבל אחרי שתסיימו להריץ עליהם את כל בדיחות ה"מה הלאה, טרקטור קבריולט?", תיאלצו להודות שההגדרה הזאת היא פחות או יותר בכיוון. פחות, כי ה־FX37 עדיין גבוהה כמעט פי שניים מקופה מסורתית, וכי יכולות השטח שלה בקושי מספיקות בשביל להיחשב לסתם קרוס־אובר. ויותר, כי קשה למצוא דרך אחרת לתאר בהמה במשקל שני טונות ובעיצוב שמשום מה מצליח להיראות ספורטיבי.

הטריק האתלטי טמון כנראה בלוק הכל כך עגול שלה: הקו שמתחיל בקצה הגג ומשתפל לכיוון המותניים, הדלתות, ומשם לקשתות הגלגלים, יוצר אפקט של גל אחד גדול ומתעקל. כל חתיכת פח נראית כמו ההמשך הטבעי של החתיכה הקודמת, ואפילו הגריל הקדמי בנוי מאוסף של קווים מסולסלים לרוחב. אני לא אוהב את המילה "זורמת" - לעזאזל, אני מתעב את השורש ז.ר.מ - אבל זה בדיוק

 מה שהיא. חוץ מזה יש לה כונסי אוויר בצדדים (כי אמריקאים מתים על זה), חישוקי 21 אינץ' אימתניים (כי שוטפי מכוניות מתעצבנים מזה), ויחידות תאורה שנראות כמו העיניים של המפלצת מ"הטורף 2" (כי האפקטים היו יותר טובים בחלק השני).

נתקדם פנימה: תא הנוסעים בנוי כולו מהחומרים האיכותיים ביותר המוכרים לאדם האמיד, עם שילובים מצוינים של עור וניקל. המושבים החשמליים מתכוונים לאן שרוצים, לוח המחוונים אינפורמטיבי ויעיל, ובמרכז הגג נפער הסאן־רוף הבלתי נמנע. האמת, כנראה שמירוץ החימוש־אבזור נגד המתחרות הגרמניות גרם לאינפיניטי להתלהב טיפה יותר מדי. כדי לשנן את כל האופציות שמוצעות לכם על המסך שבמרכז הדשבורד תצטרכו לפנות את היומן עד סוף 2011; ההגה למשל מתכוונן באמצעות ג'ויסטיק מגניב, ומגיע עם יותר כפתורים ומתגים ממה שיש לכם בארון חשמל.

דוגמה טובה לאבזור־יתר היא מצלמת הצד, שמצטרפת אל מצלמת הרוורס (שכבר הפכה לסטנדרט ברכבי יוקרה). תפקידה: לשלול מכם את האפשרות להתבכיין שהעמוד ההוא בחניון פשוט קפץ לכם פתאום לגלגלים. מצד שני, באינפיניטי טוענים שה־FX מכוסה בשכבה שגם מגינה מפני שריטות וגם "מתקנת פגמים בצבע", כך שלא תצטרכו לחשוש לפני שתנסו להחנות בדריפטינג על 80 קמ"ש כמו שתמיד חלמתם.

טוב, שניסע?

קאר בלאנש

עם כל הכבוד לקימורים זורמים, מושבים מפנקים וגאדג'טים מגניבים, בלי יחידת כוח רצינית לא היה לאינפיניטי שום סיכוי מול המתחרות הוותיקות בקטגוריה שלה. זאת בדיוק הסיבה לכך שקצת מאחורי הפנסים הקדמיים תמצאו מנוע V6 בנפח

 3.7 ליטר, שמייצר אפקט די מבהיל בכל פעם שלוחצים קצת על הדוושה הימנית.

אפרופו דברים מבהילים, אני לא יודע אם הקו הגלי של המכונית אחראי לזה, אבל פנגס - שנהג בנתיב המקביל אלי בדגם EX37, ר' מסגרת - טוען בתוקף שכל דריכה כבדה על הגז גורמת ל־FX להרים טיפה את החרטום, כאילו כדי להזהיר את שאר הנהגים ממה שעומד לקרות. אני מניח שהאפקט הזה, בתוספת הפרונט המאיים והלוגו שנראה כמו משהו שהיוצרים של סופרמן שקלו ממש עד הרגע האחרון, הוא הסיבה לכמויות הריספקט שקיבלה האינפיניטי כשעפתי איתה במסלול השמאלי של כביש תל אביב־חיפה.

נהיגה בכבישים כאלה - רחבים, מהירים, ודי פנויים ב־11 בבוקר של יום חול - היא בדיוק כוס הסאקי של ה־FX. כאן היא יכולה להסוות את עצמה בתור SUV תמימה שרק מחפשת את הירידה לבית הפנקייק, ואז לפרוץ בחמת זעם בכל פעם ש־300 המטרים הבאים נראים פנויים. כאן יש לה מספיק מקום להראות את עצמה לכמה שיותר נהגים, שתכף ישאלו את עצמם מה זה האוטו הגדול הזה שנראה כמו רובוטריק ונשמע כמו טומהוק. כאן קל יותר לגלות שאין לה שום בעיה לספק כמעט את כל הכוח שתרצו כבר בסל"ד מנומנם יחסית, ואם באיזשהו שלב תרגישו שחסר לכם קצת, תמיד תוכלו ללטף קלות את המתג הספציפי שאחראי להוספת 10 כ"ס ל־310 שהיו שם מלכתחילה.

תיבת ההילוכים שנבחרה לווסת את כל הכוח הזה היא טיפטרוניק בת שבעה הילוכים עם אופציה לתפעול ידני, שמאפשרת לכם להחליף מצבים בלי להודיע מראש: זיהיתם חתיכת כביש שכיף יותר לחרוך בתפעול ידני? פשוט תעברו לשחק עם הפדלים שבצידי ההגה. לא העברתם הילוך במשך כמה שניות? התיבה תחזיר את עצמה למצב אוטומטי.

עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם ששמעתם מספיק על יתרונות, והגיע הזמן להיות שליליים. אז ככה: נכון לרגע זה, הבעיה הכי גדולה של ה־FX בפרט ושל האינפיניטי בכלל היא הטיימינג. לא במובן של הרצועה ההיא שתכף תיקרע בשרייד 92' שלכם, אלא של התזמון הכי גרוע שיכול להיות. התקופה הנוכחית - ימים של משבר כלכלי שגורם אפילו לאוליזאורים לחשוב פעמיים לפני שהם קונים את הנייר

 טואלט מהסוג המפנק, ההוא עם הכלבים - היא זמן רע מאוד לשיווק מותג רכבי יוקרה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשוק חדש, כמו ישראל לאינפיניטי.

בתוך המיעוט הקטן ממילא של אנשים שיכולים להשכיב גם היום בסביבות החצי מיליון שקל על מכונית, יש רוב ברור לאלה שמעדיפים לראות בחזית שלה סמל יוקרתי ומוכר שעיצב איזה גרמני לפני המון שנים. בהשוואה לסמלים האלה, זה של האינפיניטי - מכונית שכשכותבים את שמה בקובץ וורד מופיע מתחתיו הפס האדום המתעקל הזה שמתריע על שגיאת כתיב - הוא אי של אנונימיות.

מצד שני, אולי בכלל מדובר ביתרון: הרי מכונית שאף אחד לא מכיר היא מכונית בלי סטיגמה. יעברו עוד כמה שנים לפני שמישהו יוכל לאפיין את קהל הלקוחות של אינפיניטי בישראל, ועד אז כולם מוזמנים לנסות להשפיע. כוסיות מסוגננות שמחפשות להוציא לשכנים את העיניים, ערסים עם זיפים מאסבסט וסטיפות מקופלות בגומייה, או אנשי עסקים שיצאו בזמן מהבורסה ומחפשים על מה לפוצץ את הכסף. כולם מוזמנים. אני מכיר אפילו עיתונאי אחד שהיה שם על ה־FX37 את ה־459 אלף שקלים שאינפיניטי רוצה עליה, אם רק היו מוותרים לו על היתרה בסך 450 אלף שקלים. וחבל, כי הוא כבר מה זה נקשר אליה.