מתי שוברים את הלוחות

במקום רקע:

• שאלה: אשתי הגישה נגדי בבית-הדין הרבני תביעה לשלום-בית. אפשר בכלל לחייב אותי לחזור לחיי נישואים איתה, אם כל רצוני הוא להתגרש? (ynet 19.06.07)

• שאלה לרב (1): הבת שלנו חזרה בשאלה, יש לה השפעה חזקה על ילדנו הצעירים, אנו חוששים מאד לחינוכם, אנו כמובן לא רוצים לנתק את הקשר, אבל החלטנו לבקש ממנה שלא לבוא יותר לביתנו (ציטוט משאלה שהופנתה אלי).

• שאלה לרב (2 - מזמן): הבן שלנו משרת בלבנון, אנו מאד דואגים לו. הוא דתל"ש, והוא מבלה את שבתותיו בבית חברתו כי הוא לא מוכן להגיע אלינו לשבת כולה. יש ביני לבין אשתי ויכוח אני אומר שאני רוצה שהוא יגיע אלינו לחלק מהשבת גם הוא ייסע ברכבו בשביל כך. ואשתי לא מסכימה (ציטוט משאלה שהופנתה אלי)

הפרשה:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה

וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחולות

וַיִּיחַר אַף משֶׁה

וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלּוֻחות

וַיְשַׁבֵּר אותָם תַּחַת הָהָר

(שמות פרק לב )

במצב של משבר חמור, בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין מנהיג לעמו, בין מנהל לעובדיו וההיפך, אנו שואלים, מתי לשבור את הלוחות? מתי מתגרשים? מנתקים את היחסים? כאן מגדיל משה לעשות בכך שהוא לא מנתק מערכת יחסים אנושית גרידא, אלא הוא מחליט שמערכת היחסים שבין אלוקים לעם נגמרה והתנפצה. אחריות כבדה. מה טיב מעשהו של משה? מה ניתן ללמוד ממנו על הלגיטימציה לסיים מערכת יחסים כה משמעותית?

התלמוד הירושלמי רואה במעשה של משה לא פעולה אקטיבית אלא תוצאה הכרחית ממש על הבגידה החמורה של העם.

"רבי עזריה בשם ר' יוסי הלוחות משאן ארבעים סאה (מידת נפח קדומה. ארבעים סאה הם כ-573 אלף סמ"ק אבן) והכתב היה סובלן, (הכתב אפשר למשה להרים את המשקל הכבד הזה) כיון שפרח הכתב כבדו ונפלו ונשתברו. כך כל דבר שהקב"ה מסלק שכינתו ממנו שוב אינו מתקיים (ירושלמי, תענית פ"ד ה"ה).

הבגידה הוציאה את החיים, התוכן והמשמעות מלוחות הברית. וברגע שהמשמעות הפנימית שלהם התרוקנה, נשאר רק הכובד של האבן. כשהאהבה והמשמעות מסתלקים מהזוג. או כשהמכנה המשותף הרוחני, הערכי העמוק מסתלק מחיי המשפחה, המשא הקל הופך לנטל בלתי נסבל. כשהמשעות הציונית העמוקה , האינטואיטיבית נעלמת החים בארץ עשויים להיות בלתי נסבלים.

התלמוד אומר: "כשאהבנו יכולנו אשתי ואני לישון על חודה של חרב, כשרבנו – גם מיטה של שישים אמות, לא הספיקה לנו" (סנהדרין). משה לפי התלמוד הירושלמי לא שבר את הלוחות, הם פשוט הפכו למשא אבן כבד ביותר.. מעשהו של משה איננו מכוון את תשומת ליבנו לאקט מכוון ורצוני של פירוק הקשר. ההפך הוא הנכון, מעשהו של משה ניצב כתמרור אזהרה בפנינו המכריז ואומר. היזהרו פן תסתלק הנשמה

מחייכם, ואז משא האבן יהיה כבד מנשוא, או אז תישאר רק אבן ריחיים המונחת על צווארכם.

גישה אחרת רואה בשבירת הלוחות פעולה רצונית, אקטיבית: "שבר אותן כמו שקורעין שטר העדות כשנפסל" (אברבנל). הקשר לא נותר מאליו, משה באקט מכוון מבטל את הברית, מבטל את ההתקשרות. יש קו אדום. יש קו שאין אחריו "שלום בית" יש בגידה שאחריה אין סליחה. אך מסתבר כי אין זו קריאה שלימה של הפרשה כי מייד אחר כך פונה משה אל אלוקים ודורש ממנו למחול לעם, ואף תחת איום מפורש ונועז מכיוונו:

(לא) וַיָּשָׁב משֶה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדולָה

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלוהֵי זָהָב:

(לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם (אם תסלח להם, אז טוב)

וְאִם אַיִן (ואם לא תמחל להם)

מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: (שמות פרק לב)

משה דורש מחילה ואם לא, הוא תובע, מחוק אותי מספר החיים שלך. הורגני ומחה את קיומי. דרישה זו של משה למחילה שופכת אור על שבירת הלוחות. לא מדובר כאן בגט שאין אחריו חזרה, כביכול. אלא במהלך זמני, חריף אמנם, אך בעל אופי הפגנתי, חינוכי, הרבה יותר מאשר מהותי. משה מלמד אותנו כי אין מקום למשחקי התחנפות וטיוח במערכות יחסים מורכבות. יש לתת לצד הפוגע והבוגד להבין את חומרת מעשהו. זה לא משחק ילדים, זה אמיתי ורציני. אבל פניו של הצד הנפגע הם אל התיקון והמחילה. המטרה איננה שבירת הקשר העמוק והמשמעותי. המטרה הינה מחילה ותיקון. במקרים חמורים, מלמד אותנו משה, יש להביא את המשבר אל התיקון והבנייה מחדש.

פסוקו של שבוע:

(יח) וַיֹּאמַר (משה אל ה') הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:

(כ) וַיֹּאמֶר (ה' למשה) לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: (שמות פרק לג)

ובפירוש רש"פ: היזהרו משרלטני הרוח המציעים לכם לראות ולדעת את מה שאין אדם יכול לראותו ואף לדמיינו.