פתאום קלטתי: סמסים זה לא משהו מחייב
לא צריך לדבר יותר מדי, להיחשף או להקשיב, פשוט ליצור קשר, לכתוב משהו נחמד ולהשאיר אותך על אש קטנה. גרושה חוזרת אחרי יותר מעשר שנים אל עולם הדייטים המודרני
הצטרפתי לעולם הפנויים פנויות לפני חצי שנה בערך, לאחר עשר שנות נישואים ושני ילדים. ואז זה התחיל...
בהתחלה אמרתי שאני ממש לא רוצה גבר בחיי, ועל חתונה אין בכלל מה לדבר. לאט לאט השעמום מתחיל לכרסם, ה"לבד" הולך אחרייך לכל מקום כמו צל, ואת אומרת שאולי כדאי לפתח איזושהי אינטראקציה עם בני המין השני. אבל איזה?
אני בשנות ה-30 לחיי, נראית טוב, משכילה, מצליחה, אפילו אמא נפלאה. גברים נוטים להימשך אליי, ואם ארצה סקס מזדמן, או אפילו מתמשך, אמצא בשפע. אבל איך לעזאזל גורמים לגברים האלה לראות שיש בי הרבה יותר מזה?!
החלטתי לוותר על כל אותם "קשרי מיטה", כי זה באמת לא מה שאני צריכה, ולצאת לדייט אמיתי, אפילו שניים. כל כך התרגשתי, הרגשתי שוב כמו נערה, שיוצאת עם בחור בפעם הראשונה.
יצאנו לפאב אחרי שלא ראיתי פאב מבפנים כבר עשר שנים. הבחור בן 34, רווק, אוהב חופש, בילויים, אלכוהול, מוזיקה בדיוק בטעם שלי, משך אותי בטירוף. היה לי כל כך כיף. שתינו, צחקנו, שרנו, רקדנו. וואו, הרגשתי בעננים. והנשיקות - חלום!
ברור שלפני כל זה תיאמנו ציפיות והבהרנו שאף אחד מאיתנו לא לחוץ על חתונה, רוצים לבלות, ליהנות, להיות יחד, ומי יודע מה יהיה הלאה. הוא היה ג'נטלמן מושלם, פתח לי את הדלת של הרכב, שילם ברוחב יד, הוא פשוט הקסים אותי. למחרת בבוקר הוא כבר סימס לי משהו נחמד, ושוב, ההרגשה הזו שלא האמנתי שאני ארגיש שוב.
כל הקשר המשיך פחות או יותר בסמסים, כשאת השיחות לרוב יזמתי אני. בהתחלה לא הבנתי למה הוא פשוט לא מתקשר, אחר כך התחלתי להבין: אסמסים זה משהו לא מחייב. לא צריך לדבר יותר מדי, להיחשף או להקשיב, פשוט ליצור קשר, לכתוב משהו נחמד ולהשאיר אותך על אש קטנה. רק אחרי שבוע ויומיים קבענו לצאת שוב, לאחר שכל השבוע "הנסיך" שלי כתב לי הודעות שמתחילות ב"מצטער ממי".
"אולי אקפוץ אלייך? לא מתחשק לי כל כך לצאת"
בסוף קבענו לצאת. בשעה שמונה בערב היציאה מתקשר הנסיך ואומר שהוא קצת עייף. "אולי אקפוץ אלייך? לא מתחשק לי כל כך לצאת" (הילדים לא היו אצלי, כמובן).
קיבלתי סחרחורת: מה לעשות, מה, יצאנו רק פעם אחת, כבר להכניס אותו הביתה? חוץ מזה, נורא רציתי לצאת קצת, ליהנות. אם אני אגיד לא אני לא אראה אותו ואני כבר מתה לראות אותו, מצד שני ברור שנשכב, ואני לא יודעת אם אני מוכנה. ניסיתי לשכנע אותו לצאת, אבל בסוף כמובן הזמנתי אותו לבוא.
מכאן ועד למיטה הדרך היתה קצרה. נהניתי מאוד, אבל הרגשתי שהדברים קורים מהר מדי, שאני לא זו שקבעתי את הכללים, שמשהו כאן השתבש. הוא נשאר עד הבוקר והלך. גם במקרה זה הוא השתדל להיות ג'נטלמן לאורך כל הערב, אבל הרגשתי שהעניין שלו בי הולך ופוחת. שבוע לאחר מכן קבענו לצאת והוא בכלל לא הגיע ולא הודיע.
מצחיק להגיד, אבל בכיתי כמו תינוקת. אני, שעברתי דברים כל כך קשים בחיים שלי, אני שהתגברתי על הכל, אני שמגדלת לבד לגמרי שני ילדים מקסימים, שמתמודדת עם כל דבר, בוכה כמו נערה בת 16, אחרי פעמיים שהייתי איתו. זה הדבר שהכי שבר אותי, ההתנהגות שלי.
איך לעזאזל אפשר להיות כל כך חסרי רגישות?
ידעתי שאני צריכה להכין את עצמי לפגוש כל מיני סוגי גברים, ושיש הרבה "נבלות", אבל קשה לי לעכל התנהגות כזו של בני אדם. איך לעזאזל אפשר להיות כל כך חסרי רגישות? אתה לא מעוניין בי, אז פשוט תגיד. לא שכבתי עם גבר מלבד בעלי כבר שנים, זה לא סתם דבר חסר משמעות עבורי. ברור לי שאולי לא תצמח מזה אהבה גדולה, אבל יש לי כל כך הרבה מה להציע. לא רוצה – אל תיקח כלום, שום חלק ממני.
חברה שלי החליטה להכיר לי מישהו אחר, גרוש בן 35. "יש לו תואר שני", אמרה, "בחור רציני, חבל על הזמן". אמרתי מה יש לי להפסיד, במקום לשרוף עוד ערב עם עצמי אני אצא, אשתה קצת ואחזור הביתה, מקסימום ארכוש לי ידיד, כי אם להיות כנה, הבחור הקודם לא יצא לי מהראש.
יצאנו. חיצונית הוא היה ממש לא לטעמי, אפילו האפטרשייב שלו עשה לי בחילה. אמרתי, לא נורא, תעבירי את הערב וזהו. אחרי שמונה דקות בדיוק, הבחור מתיישב ממש קרוב אליי ומתחיל לנשק אותי בלהט. הייתי בהלם. הוא אמר "את כל כך מתוקה, זה אף פעם לא קרה לי. את משגעת אותי". לקחתי מונית הביתה.
נפגעתי עד מעמקי נשמתי. שני הגברים האלה היו בשבילי טבילת אש ממש לא נעימה. או שהתחלתי לצאת מוקדם מדי אחרי הגירושים, או שהם באמת מניאקים. אני אולי נאיבית, אבל זאת אני. אני מאמינה בעצמי ובכל מה שיש לי להציע לעולם, ואני גם מאמינה שקיימים אנשים שיכולים לראות גם מעבר למראה החיצוני שלי. או שלא?
ולך, "הנסיך", שריגשת אותי כל כך, אני פשוט מרחמת עליך. מרחמת עליך שאתה כל כך אטום למה שקורה סביבך. מוטב לי בלעדיך, ולפחות אני יכולה להודות לך שהראית את פרצופך האמיתי כבר בהתחלה.
אני, בכל אופן, פורשת!
האימייל של אפרת
לפנייה לכתב/ת 
