להצביע בחו"ל לטובתנו
ההצעה לאפשר לישראלים בחו"ל להצביע בבחירות, גרמה למתנגדיה משמאל להידמות למקדשים את הדבקות בארץ
"המלחמה הטובה מקדשת כל עניין”, קבע ניטשה. נראה כי לעתים מזומנות למדי עמדות פוליטיות מסוימות מקדשות כמעט כל נימוק, גם אם הוא "רשום בטאבו" על שמו של המחנה האחר. כך למשל ההצעה לאפשר לישראלים המתגוררים בחו"ל להצביע לכנסת. את ההצעה מנסים לקדם עתה בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, והיא גוררת לא מעט מתנגדים משמאל לרעות בשדות יריבים פוליטיים מימין, ולו רק כדי לשאול מהם טיעונים שבימים כתיקונם הם אינם חדלים לשפוך עליהם אש וגופרית.
התנגדותם של רבים בשמאל לחוק גורמת להם לפתע להעלות על נס את עצם השהייה בארץ, וחלילה לא את הירידה ממנה. הירידה הופכת מבחינתם לקו פרשת המים המבחין בין מי שראוי לזְכוּת להצביע לכנסת לבין מי שאיבד אותה כל עוד הוא בניכר. לרוב הם דווקא רוחשים בוז לכל מי שבשבילו טריטוריה היא ערך. אך בעיות השעה הפוליטיות גרמו להם להידמות יותר ויותר לאחרוני המקדשים את הדבקות בארץ. "רק מי שחי בארץ ראוי לזכות לבחור", הם חוזרים ומשננים, משל על עוון הירידה ממנה יש לשלם במטבע קשה של אובדן הזכות לבחור.
כך גם עול-הנשיאה-בנטל הופך מבחינתם לגורם מפתח המבדיל בין מי שזכאי להשתתף במשחק הדמוקרטי בישראל למי שיש לטרוק בפניו את הדלת הפוליטית. אלה שעל דגליהם חרותה באותיות של קידוש לבנה המשוואה "הזכות הדמוקרטית להצביע אינה מותנית במילוי חובות אזרחיות", נעמדים לפתע על רגליהם האחוריות ודורשים במפגיע את מימוש חובת הנוכחות הפיסית בישראל כתנאי לקבלת הזכות הדמוקרטית להצביע.
"איך אפשר שהיושבים בחו"ל ישפיעו על מהלכים קריטיים בישראל", תמה איתן הבר. "זכות ההשתתפות בבחירות צריכה להיות קשורה קשר ישיר לנשיאה בנטל", פוסקת יולי תמיר. "אני לא רוצה שמי שיושב בחו"ל יכריע בשבילנו בשאלות את מי להרוג או על מה להיהרג", מוסיפה פרופ' רחל אליאור. כולם כאחד תמימי דעים שאין להעלות על הדעת את נימוק הנשיאה בנטל כתנאי לזכות לבחור, למשל כלפי ערביי ישראל.
איש איש מהם וברית הזוגיות הדמוקרטית שלו. מבחינתם, שלילת זכות הצבעה גם ממי שהוכח באותות ובמופתים ובערכאות משפטיות כי הוא אויבה של המדינה מבפנים, למשל אזרחים ערבים ששיתפו פעולה עם האויב – היא הפרה בוטה של זכות יסוד דמוקרטית. לעומת זאת, מתן זכות בחירה ליוצאי יחידות קרביות השוהים בחו"ל, שבעתות מלחמה חלקם יחזרו לכאן כדי להשתתף בה ולסכן את חייהם, היא "הזויה ובלתי מוסרית בעליל", אליבא דאיתן הבר.
ואפילו הנימוק הכה שגור במחנה ש"כך נוהגות המתוקנות שבמדינות העולם" הפך ללא רלוונטי לדידם, גם אם מרבית המדינות המתוקנות דווקא כן מתירות לאזרחיהן המתגוררים מחוץ לגבולן להצביע לפרלמנטים שלהן. "ישראל היא מקרה מיוחד", מסבירה אליאור מדוע אנחנו צריכים להיות כה שונים ממדינות המערב. ובמה ייחודנו? "בכך שבישראל בממוצע יש שלוש מלחמות בעשור", קובעת אליאור, ולא נותר אלא לתהות משכנע יותר – הקביעה שחווינו כבר לפחות 18 מלחמות (המכפלה של "3 מלחמות בעשור" במספר עשורי המדינה), או הנימוק שמספר המלחמות הוא פקטור מוחץ בשלילת הזכות של אזרחים ישראלים להשתתף במשחק הדמוקרטי בישראל.
ובכל מסכת הנימוקים הזו הס מלהזכיר את הנימוק המרכזי האמיתי, שהיה משותף בכל השנים לעבודה, למרצ ולמפלגות הערביות: דילול כוחם היחסי של המצביעים הערבים, וכפועל יוצא החלשת מעמדו של גוש השמאל הפרלמנטרי בישראל.
דווקא ישראל – שטורחת ליישר קו ליברלי עם מדינות במערב שאינן שמות מכשול בפני הצבעה של אסירים (כמו למשל בגרמניה, שבדיה ואירלנד), או שנמנעות מלהגביל את הצבעתם של הלוקים בנפשם (בדומה לדוגמה לקנדה, איטליה, שבדיה ואירלנד) – נוהגת כמעוז קרתני מובהק ככל שנוגע הדבר בסנקציה כלפי מי שלא חי בה. מדינת היהודים, שאינה חדלה להתחבט בשאלה איך מבטיחים כאן רוב יהודי (פרלמנטרי או אוכלוסייתי), דוחה שוב ושוב את ההצעה שמסוגלת להשיא תרומה לא מבוטלת לכך.
החשש של רבים, לאו דווקא בשמאל, כי הדבר יעודד ירידה מהארץ או שיכשיר את זו הקיימת, אינו יותר מסברת כרס. מי שמבקש לרדת יעשה זאת בלא כל קשר לזכות הצבעתו העתידית; כשם שקשה להניח שיימצא ולו אדם אחד שיכריע לטובת עזיבת הארץ רק משום שיתאפשר לו להצביע בבחירות לכנסת ממחוז חפצו החדש.
לא יזיק לישראל שיישור הקו הבא שלה עם מדינות המערב יהיה דווקא בעניין שכה חשוב לה ולאזרחיה השוהים בחו"ל. לזה אפילו הנאורות שבמדינות יתקשו להתנגד, בתנאי כמובן שלא ייוועצו בהבר, אליאור או תמיר.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
