היו זמנים במערב

אפשר שהברבריות הגדולה ביותר בהיסטוריה של הציוויליזציה התרחשה באירופה של המאה ה-20, כלומר ביבשת שמתהדרת בהיותה ערש הרציונאליות, ובשיאה של המודרנה. אבל לבד מכמויות אינסופיות של דם וגילויים מעוררי פלצות של העדר היגיון, הביאה לנו אירופה של המאה הזו גם טקסטים שימשיכו להזדהר גם כשהעולם כולו ידעך. בחרתי חמישה 

חמישה ספרים שהייתי לוקח מהמאה ה-20.

הישות והזמן/ מרטין היידגר

ה"ישות והזמן" הוא ללא ספק הספר המכונן של הפילוסופיה הקונטיננטלית במאה ה-20. לא בכדי מכנים רבים על דרך ההלצה את היידגר הגרמני כגדול הפילוסופים הצרפתיים של תקופתנו. ללא הספר הזה הגותם של הוגים כמו ז'אק דרידה, מישל פוקו, פול ריקר ועמנואל לווינס לא הייתה מתפתחת באופן שבו התפתחה.

הספר הזה חוקר באופן העמוק ביותר את מצבו של האדם בתוך העולם, מתאר את התנועה לקראת המוות כמחוללת הגדולה ביותר של החיים, חושף את המבנה האונטולוגי של החרדה, מנהיר את האופן שבו השפה מדברת דרכנו, ומציע ניתוח אקזיסטנציאלי של הזמן. האם צריך יותר מכך?

ספר האי נחת/  פרננדו פסואה

לו נכפה עלי לבחור בספר הפרוזה הגדול ביותר של המאה ה-20 הייתי בוחר בספר הזה. גם במאה שהוציאה מתוכה את ספריהם של מרסל פרוסט, פרנץ קפקא, וירג'יניה וולף, ג'יימס ג'ויס ואחרים הספר הזה בולט ברמתו הנדירה. פסואה תפס את העובדה שלא ניתן לתפוס את החיים באופן הכי חי שאפשרי. הסיבה היחידה שבעטיה פסואה לא זכה (עד כה) לתהילת הנצח שהסופרים המוזכרים לעיל זכו לה, נובעת אך ורק מהפריפריאליות היחסית של השפה הפורטוגזית שבה כתב.

מחקרים פילוסופיים/ לודוויג וויטגנשטיין

הספר הזה מהווה מבחינתי את פסגת הפילוסופיה האנליטית. בעוד שבהגותו המוקדמת מובלעת ההנחה שמבנה העולם קובע את מבנה השפה, הרי ש"במחקרים פילוסופיים" מנהיר וויטגנשטיין, בצורה שאין מזהירה ממנה, כיצד האופן שבו אנו חושבים על העולם הוא תולדה ברורה ומובחנת של מבנה השפה שלנו. כאשר התוודעתי לראשונה לספר הזה חשתי שכל מה שלמדתי וקראתי עד אז מקבל משמעות חדשה (שלא לומר זרה) לחלוטין.

הבחילה/ ז'אן פול סארטר

זה הספר שבזכותו התאהבתי בספרות. קראתי אותו לראשונה כנער שעדין לא הכיר את האקזיסטנציאליזם. הרושם העז שהותירה בי הקריאה התמימה ההיא רק הלך וגבר כאשר קראתי את ספרו הפילוסופי הגדול של סארטר "הישות והאין" - אז ראיתי כיצד כל העקרונות הפילוסופים המופיעים בספר הזה מובעים בצורה מושלמת ב"בחילה" .

ההתפתחות היוצרת/ אנרי ברגסון

כשקראתי את הספר של הפילוסוף הצרפתי - כל המושגים שהיו לי על אינטואיציה, תודעה ובעיקר

על הזמן קיבלו תפנית חדה. חשיבותו נובעת בעיקר בגלל תפיסת הזמן הייחודית של ברגסון; הוא לא רואה את הזמן כפי שראו אותו המדענים הישנים, כלומר כדבר מה חיצוני שמנותק מאיתנו, ולפיכך ניתן להקפיא תנועות שנעשות בו בנקודות מסוימות. הוא רואה את הזמן כחלק מהתהוות ממושכת, שגם התודעה שלנו, כמי שכביכול תופסת את הזמן מבחוץ, שייכת לה.

• יוסי סוכרי, מרצה לפילוסופיה של המאה ה-20, פרסם לאחרונה את הרומן "לא תקין רומנטית", המספר את סיפור אהבתם של מורה מבוגרת ותלמיד תיכון.  קדמו לו הספרים "אמיליה ומלח הארץ: וידוי" (בבל) ו"מקלטור" (ידיעות אחרונות).