הלב עם שליט, הראש עם אולמרט
ייתכן שהכרעתו של ראש הממשלה תצטרף לרשימת הכשלים שלו בדעת הקהל, אך הוא עשה בדיוק את מה שצריך היה לעשות מי שעובד בשבילנו
ליבו של עם ישראל עם גלעד שליט, כמעט אלף ימים לישיבתו בשבי החמאס בעזה. מול שברון ליבם של בני המשפחה המרשימה ממצפה הילה הלב אומר: הביאו את הבן הביתה, אך הראש נותר עם ראש הממשלה: לא לעסקה בתנאים מחפירים שתובע החמאס.
גם אם הקשיח החמאס עמדות לאחר שראה את נהיית הלב של הציבור ומנהיגיו בישראל באוהל משפחת שליט, הרי שבמהות תביעותיו לא השתנו. נמר לא משנה חברבורותיו. 450 ארכי-טרוריסטים היו ברשימה שהוצגה בקיץ לפני האחרון, 450 מחבלים שידיהם ספוגות דם ישראל נותרו ברשימה שתבע החמאס אמש בקהיר. המחווה של שחרור כאלף אסירים בטחוניים קלים יותר לאבו-מאזן ולנשיא מצרים מובארק, ודאי שלא השתנתה. החמאס, המאמין בהשמדת ישראל, היה ונותר ארגון מרצחים חסר עכבות המשחק ברגשות משפחה אחת לכאורה ולמעשה בעם ישראל כולו.
לכן קל להבין לליבם של ראש השב"כ יובל דיסקין, ושל מי שהיה המשנה לראש השב"כ, השליח המיוחד עופר דקל, כשרמטכ"ל החמאס אחמד ג'עברי מתדיין מולם באמצעות המתווך בקהיר. אפשר להבין תחושותיהם, שאינם יכולים לקבל רשימה של טרוריסטים פלסטינים שלא מתחרטים על רצח חפים מפשע. אילו כל ישראלי בעל לב, מהשרים המזדהים עם משפחת שליט במאהל המחאה ברחוב עזה בירושלים יכול היה לרגע לשבת במקומם בקהיר, אולי הסקר של מינה צמח ב"ידיעות אחרונות" היה הפוך: 69 אחוזים היו מתנגדים לשחרור הארכי מחבלים.
אמש, כששבו דיסקין ודקל במטוס חיל האוויר מקהיר, מתנגדים חד משמעית לתביעות החמאס הבלתי אפשריות, נאלץ אולמרט לעשות את מה שכל ראש ממשלה הנושא על כתפיו את ביטחון ישראל צריך לעשות בנסיבות אלה. רגע קצר לפני שהוא מעביר את השלטון לנתניהו, עליו לקבל את אחת ההחלטות הכי לא פופולאריות בחייו.
לא שהוא לא רצה להביא את שליט הביתה, הוא פשוט לא יכול. הוא, עם ראש של עורך דין קר מזג ולב יהודי חם של פודה שבויים, מאוד רצה שגלעד יחזור, אבל לא בכל מחיר. ודאי לא במחיר של התכופפות מול ארגון הטרור הזה, שגם חוטף, גם רוצח, גם יורה רקטות על אזרחי ישראל, ועוד מחציף פנים ותובע לשחרר מאות מהרוצחים בנו ללא רחם.
כלל לא בטוח שהחלטת ראש הממשלה הזה לא תצטרף לרשימת כשליו בדעת הקהל העוינת אותו מאז מלחמת לבנון. אלא שאולמרט עשה בדיוק את מה שצריך לעשות מי שעובד בשבילנו: הוא לא הונהג על ידי העם שבור הלב מול הכאב הנורא של משפחת שליט, אלא השתמש בראש הרואה את האינטרס ארוך הטווח של מיליוני אזרחי ישראל. הוא לא נכנע לכאב משפחת שליט שחונה באהלה מול ביתו ברחביה בירושלים, ואף התארחה בסלון ביתו אצל אשתו, אלא מנהל את המדינה שביטחון אזרחיה הופקד בידיו למשמורת ולו לעוד ימים אחדים בלבד.
אמנם מצוות פדיון שבויים היא מצווה חשובה ביהדות, כי אמרו חז"ל: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך', ועל 'לא תעמוד על דם רעך', ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך', ובטל מצות 'פתח תפתח את ידך לו'. ומצות 'וחי אחיך עמך', 'ואהבת לרעך כמוך', 'והצל לקוחים למות'' והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים'".
במסכת גיטין מסויגת המצווה החשובה הזאת ב"אין פודים שבויים אלא כדי דמיהם". את זה צריך היום אולמרט לומר לשריו כשישפטו אותו ברותחין. זה מה שייאלץ לומר לאביבה, לנועם ולבני משפחת שליט שימרחו אותו בזפת ונוצות. כדי לומר דברים קשים כאלה בוחרים להם אזרחי ישראל ראש ממשלה.
רוני סופר, הכתב המדיני של ynet
לפנייה לכתב/ת 
