ההזדמנות שהחמיץ נתניהו

"ציפי לבני ניצחה את הבחירות". את האמת החד-משמעית הזו, שבנימין נתניהו מצליח לעוות בכישרון רב, ביטא בתוכנית רדיו המאזין יוסף שעלה מאיראן. העברית שבפיו אינה כה צחה, אבל את המציאות הפוליטית בישראל הוא מבין היטב. "איזו מדינה זו"? שאל בסרקזם. אנחנו מצביעים עבור מועמד אחד ונותנים לנו את המועמד שהפסיד, כאילו הוא ניצח, ולכן הוא ולא היא יעמוד בראש הממשלה. "לא אצביע יותר, זו לא דמוקרטיה", אמר במרירות. אנשי נתניהו ונציגיהם בתקשורת עבדו על כולנו ויצרו מצג שווא של ניצחון הליכוד. אפילו שמעון פרס, הנשיא של כולם, לא התרעם ולא הזדעק. הוא תבע מלבני להצטרף לממשלת חרפה לאומנית-חרדית, תחת נתניהו.

לא רק שאת ניצחונה של לבני על נתניהו ושל קדימה על הליכוד עוותו נתניהו וחסידיו בתקשורת. הם גם מיטיבים למכור לנו את הזיית ה"ימין" ו"שמאל", המרכיבים כביכול את הזירה הפוליטית ומשקפים את רצון הציבור בישראל. תמונת מציאות מעוותת זו מאפשרת לקדש את הפוליטיקה של צבא ומלחמה מעל הכל, וכך לגמד את הבעיות הקיומיות של החברה הישראלית.

האם הציבור אמנם מאמין שהביטחון הוא "החשוב מכל", ומתפצל לפיכך בין שני מחנות מנוגדים? אם כך הדבר, איך נוכל להסביר את כניסתן לכנסת של כל כך הרבה מפלגות, שעבורן הצביעו אזרחים דתיים, חרדים, ערבים, עולים חדשים? אילו רק ימין ושמאל בטחוניים עמדו לנגד עיניהם ולא האינטרסים האישיים והקולקטיביים שלהם, בחינוך (חילוני או דתי), בשירות צבאי (או לא), בזכויות יסוד (דיור, עבודה, זוגיות) ועוד, היינו רואים הצבעה רק לליכוד, לקדימה או לעבודה.

אך האמת המוכחשת היטב היא שאין היום הבדל מהותי בין שלוש המפלגות הללו, ולכן מעדיפים כמעט מחצית מהמצביעים לתת את קולם למפלגות המייצגות את האינטרסים הפרטיים והקבוצתיים שלהם. המלחמה בעזה שחיברה בין רבים, ממחישה זאת. כולם, מלבד המפלגות הערביות וחד"ש, הסכימו עליה. 

נתניהו אמנם האדיר בהצלחה ניכרת בעזרת ידידיו בעלי ההון את הכלכלה המיטיבה איתם, שפגעה בחד-הוריות, בקשישים, במובטלים, במשפחות ברוכות ילדים ועוד. אך את ה"קפיטליזם החזירי" של ה"ימין" המציאו אנשי מפלגת העבודה כבר לפני ביבי, עם יצחק רבין, שפתח ברוחב לב את הדלת להמוני עובדים זרים עבור חבריו ה"טייקונים". גם לקיצוץ ולהרס הנמשכים בחינוך שותפים (ושותפות) פוליטיקאים מ"השמאל", לא פחות מאשר מ"הימין".

כך מצליחה תקשורת מגויסת לכפות עלינו לפני מערכת בחירות את המחשבה שהדמוקרטיה הישראלית היא רב-מפלגתית ופתוחה לכל ציבור המבקש לקדם את האינטרסים שלו, ומייד אחריהן כולן מטופלות על ידה כ"ימין" או כ"שמאל". הסימביוזה של ראשי הצבא עם הפוליטיקה והתקשורת, היא שמייצרת כנראה את הקיטוב המלאכותי בין "שמאל" ל"ימין", שבעזרתו מועצם ה"ביטחון" ומתגמדת ה"חברה". 

תוצאות הבחירות האחרונות, עם נצחונה של לבני וקדימה והתגבשות שתי מפלגות גדולות מרכזיות, סיפקו הזדמנות היסטורית, שבה יכולה הייתה לקום ממשלה אחרת, ממשלה שאינה משקרת בשם הביטחון ואינה מוכרת את החופש הדתי, מעמד האשה, השוויון החברתי של אזרחיה ואזרחיותיה תמורת טובות הנאה אישיות.

ממשלה המונהגת על ידי הליכוד, קדימה והעבודה, ברוטציה שווה בין ציפי לביבי ובסגנות של ברק, יכולה היתה לצמצם את

מקומו המרכזי של המיליטריזם בישראל, לקדם באומץ תהליכי שלום, להפריד בין הדת למדינה, להזניק את החינוך קדימה בעזרת הקצאות נרחבות ולהגדיל את ייצוג הנשים בשלטון.

במקומה מתרקמת ממשלה שבראשה אדם שכשל בכהונתו כראש ממשלה בעבר, שסוגיות של צדק חברתי ממנו והלאה, כשלצידו לאומנים גזענים נגד ערבים וחרדים גזענים נגד נשים.

בהתנגדותה להצטרף לממשלה זו עושה לבני בחכמה ובאומץ. יש אמנם מחירים לישיבה באופוזיציה. אך אם תמשיך בנחישות ובתבונה שהיא מגלה באופן הולך וגובר, היא תוכל לתרום לגיבוש כוח חברתי-מדיני שוחר שלום וצדק.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים