פמיניסטית במרחק נגיעה
"בעידן ההטרדות המיניות, נשים רבות היו שמחות לאמץ את הנורמה ההלכתית שאינה מאפשרת לכל גבר זר לחבק ולנשק אותן בפגישה הראשונה". ח"כ ציפי חוטובולי לא לוחצת יד לגבר, אבל רואה עצמה חלק מהמהפכה הפמיניסטית הדתית
מה הופך אישה דתית לפמיניסטית ונאורה? לשיטתו של נחום ברנע, במאמר שפרסם אתמול ב"ידיעות אחרונות", הכל מתמצה בשאלת לחיצת היד. ברנע, שהופתע לגלות שאני לא לוחצת יד לגברים בחר להעמיד את אבן הבוחן למהפכה הפמיניסטית של האישה הדתית על השאלה האם היא לוחצת יד לגברים או חלילה מעדיפה לשמור על ההלכה.
פרמטרים כמו השכלה תורנית מעמיקה לצד השכלה כללית רחבה, מעורבות בשיח הציבורי, דעתנות, ואפילו פעילות פוליטית, אינם שווים בעיני החילוני המצוי כל עוד אישה מקפידה על מה שמכונה בהלכה "שמירת נגיעה".
ברנע מתאר במאמרו את מהפכת לימוד
התורה לנשים דרך דמותה של ברוריה (שבתלמוד דווקא חולקים לה שבחים על חכמתה, ונותנים משקל לדעתה), כבוגרת של מדרשת ברוריה, נושאת הדגל של המהפכה, וכמי שחושבת שמהפכת לימוד התורה לנשים היא מהמהפכות החשובות שידע הציבור הדתי בדור האחרון, צר לי על כך שמשמעות המהפכה לא הופנמה. הקמת בתי המדרש לנשים במטרה להעמיק את המחויבות הדתית, מבלי לוותר על המעורבות הציבורית.
החברה הדתית לאומית מצויה בעיצומו של תהליך שבו נשים אינן מסתפקות עוד ברדידות דתית, אלא דורשות להיות חלק מהאליטה הרוחנית של תלמידי החכמים, אבל לא על מנת להשיג הקלות ולהשתחרר מכבלי ההלכה, אלא על מנת להעמיק את המחויבות הדתית על ידי לימוד התורה, ובטווח הארוך אף לקחת חלק בעיצוב פסיקת ההלכה.
הפרשנות החילונית שמציע ברנע לפמיניזם, יכולה להכיל ככל הנראה רק סוג אחד של פמיניזם דתי - כזה שמחליש את המחויבות להלכה, ולמעשה חי על פי אמות המידה המקובלים בחברה החילונית.
תרבות הנישוק מול תרבות האיפוק
בחברה הישראלית שבה הקשר בין גברים לנשים סובל מעודף קירבה, ותרבות הנשיקות החליפה מזמן את התרבות המאופקת והמנומסת של לחיצות הידיים, דווקא ההלכה המכבדת את זכותה של האישה על גופה, נראית הולמת יותר את כבוד האישה. בעידן שבו נשים נאבקות בתופעות ההטרדות המיניות, נשים רבות היו שמחות לאמץ את הנורמה ההלכתית שאינה מאפשרת לכל גבר זר לחבק ולנשק אותן כבר מהמפגש הראשון. זהו פמיניזם גדול יותר מאשר יישור קו עם הנורמה החברתית המקובלת.
בעיני, החידוש של מהפכת לימוד התורה לנשים הוא דווקא ביכולת לראות בזירה הציבורית דמויות נשיות שמזוהות עם עולם התורה אך אינן מותירות את המהפכה בין כותלי בית המדרש אלא מביאות איתן את העומק והידע היהודי רב השנים אל לב זירות ההשפעה בישראל: האקדמיה, התקשורת, והפוליטיקה.
העוצמה של מי שמגיעה אל הזירות הללו לא כ'דתית מחמד'
או 'דתיה לייט', אלא כאישה בעלת חוט שדרה דתי עמוק, מסמלת דור חדש של הנהגה נשית בציונות הדתית.
במובן מסוים, דווקא מהפכת לימוד התורה לנשים שהחלה עם הקמתה של "מדרשת ברוריה" בשנת 1976, היא מימוש נכון יותר של חזון בית המדרש המחובר לחיים של הרב קוק, ששאף לגדל דמות של תלמיד חכם שיש בו גם גדולה תורנית וגם רוחב דעת והשכלה, הנשים הדתיות ממשות היום את החזון הזה.
היעדרן של נשים מהמפלגות הסקטוריאליות הדתיות, עדיין, צורם לעין. הבחירה שלי לכהן כחברת כנסת בליכוד דווקא, ולא להישאר במגרש הצר של המפלגות הסקטוריאליות היא מהפכה גדולה פי כמה מאשר העיסוק השולי בשאלת לחיצת היד.
