מבדלנות חרדית להפקרות חינוכית

מכל המוזרויות שהוליד הסחר מכר להרכבת הקואליציה השלטונית, ספק אם יש אחד שבולט כל כך באנטי-פטריוטיות שלו כמו הרעיון של "שני שרים למשרד החינוך – אחד לחינוך הממלכתי ואחד לחינוך החרדי".

למזלנו הרב, בעקבות התנגדויות עקרוניות ומלחמות תוך-חרדיות נדחה רעיון זה, ובסופו של דבר אמנם שר נוסף לא יהיה אך יישמר לחינוך החרדי מעמד בדלני מיוחד – הן בתחום המשאבים הכספיים והן בתחום התכנים הלימודיים. לנוכח מדיניות זו ובהקשר של מצוקות החינוך של ישראל בימינו, אין לי אלא לקבוע שהבדלנות החרדית היא לא פחות מהפקרות חינוכית. להלן שלוש הנמקות לקביעה זו:

ראשית, הכל ערים אצלנו לעובדה המטרידה שישראל מדורגת נמוך בתחום ההישגים הלימודיים של תלמידיה. במדד המבחנים הבינלאומיים בתחומי האוריינות הלשונית, המתמטיקה והמדעים, ישראל ממוקמת רק בעשירייה השלישית בין מדינות העולם. גם ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו, התייחס לעובדה זו בחומרה רבה, והציב בפני הציבור את היעד של הובלת מערכת החינוך של ישראל – תוך עשור אחד אל העשירייה הראשונה.

מכאן אפשר היה להניח שמדיניות החינוך העתידית תניף את דגל "שיפור ההישגים הלימודיים". והנה, בסתירה מוחלטת למגמה זו, מועלה רעיון העוועים של שר מיוחד לענייני החינוך החרדי: שר שיחזק את מגמת ההסתגרות של הציבור החרדי מפני תחומי הדעת המודרניים והגלובליים; מהלך שינציח את הבורות באותם מקצועות שחיוניים הן לפרנסה מכובדת ליחיד והן לשגשוגה הכלכלי של המדינה. במילים פשוטות: דרך המלך אל חיקו הבלתי-נחשק של העולם השלישי.

הנמקה שנייה קשורה בחזון צמצום הפערים החברתיים בכלל והפערים הלימודיים בפרט. גם בתחום זה ישראל מדורגת במקום גרוע ביותר, והיא בולטת בין אומות העולם בגודל הפערים שבין הישגי התלמידים החזקים לתלמידים החלשים. אף לצרה זו התייחס ראש הממשלה המיועד, נתניהו, והעמיד בפני הציבור את האתגר של צמצום הפערים.

והנה, בסתירה מוחלטת למשימה זו, ניתוק החינוך החרדי מן החינוך הממלכתי בכלל ומליבת הלימודים בפרט רק יחריף את המצב וירחיב את הפערים. עובדה ידועה היא שכבר היום רק מעטים מבוגרי מערכת החינוך החרדית מסוגלים להשתלב במוסדות להשכלה גבוהה, ומכאן שנגזר עליהם להתמקם כ"חוטבי העצים ושואבי המים" של החברה בישראל: ציבור של עניים מרצון ובורים מרצון, שמונע מצעיריו הזדמנות שווה להשתלבות מכובדת במעגל העבודה ולניעות הוגנת בסולמות המעמד החברתי.

הנמקה שלישית קשורה לתחום האזרחות והתרבות המשותפת לאזרחי ישראל. מוסכם על הרוב, וגם לכך התייחס בעבר מר נתניהו, שחשוב שכלל ילדי ישראל יהיו שותפים, מעורים ופעילים בתרבות ישראלית יהודית ודמוקרטית. לשם כך יש צורך בבניית אמון ציבורי, מכנים משותפים, פתיחות בין-תרבותית וגישה דיאלוגית.

והנה, בסתירה מוחלטת לצורך זה, הפרדתו של הציבור החרדי, שתלמידיו מונים כיום כ-20 אחוז מתוך הציבור היהודי, תגרום להסלמת הניכור והעוינות בין מגזרי הציבור השונים ותרוקן מתוכן את המרחב האזרחי והתרבותי המשותף.

יתר על כן, מתן טובת הנאה שרירותית שכזו רק למגזר אחד – תוך אפליה בוטה של החינוך הממלכתי-כללי, הממלכתי-דתי והממלכתי-ערבי – משמעה בוז מוחלט לעקרונות השוויון ולחזון המדינה ההוגנת והמתוקנת. אמון הציבור? שותפות אזרחית? פטריוטיות לאומית? הצחקתם אותי.