אל תתנו לים המלח למות

בשבוע שעבר ציינו בישראל את שבוע האהבה לטבע למים ולסביבה. המודעות לסביבה גברה השנה, אך נדמה שככל שאנחנו חוקרים, יודעים ומבינים יותר, הטבע סביבנו מוכיח לנו שאנחנו קטנים וברי חלוף.

קחו למשל את ים המלח - ים של שיאים: זהו המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם, אחד ממקווי המים המלוחים ביותר בעולם - והגדול ביניהם. הוא בעל הרכב מינרלים ייחודי שמאפשר הפקת מלחים וכימיקלים שונים, וייצור מוצרי בריאות וקוסמטיקה בלעדיים.

גם המספרים הקשורים לירידת המפלס שוברים שיאים: מפלס הים יורד ב 1.35 מטר בשנה - כגובהו של ילד בין תשע לערך. הים מאבד כ-800 מיליון מטרים מעוקבים בשנה - יותר מכמות המים שנוספת לכנרת בשנה ממוצעת, וכמו כמות המים הנצרכת בשנה בכל הארץ לצריכה עירונית וביתית.

וכן, גם קצב ירידת המפלס ראוי לציון: המפלס ירד כ-30 מטר מתחילת המאה ה-20 - בערך כגובהו של מפל התנור בנחל עיון או גובהו של עץ אקליפטוס בוגר. ב-20 השנים האחרונות ירד המפלס ב-20 מטר.

ההתייבשות של ים המלח היא אסון אקולוגי, נזק סביבתי עצום ובלתי הפיך מעשה ידי אדם. אז נכון שאולי לא רואים באופק סכנה גדולה לחיי אדם, אבל אלו לא רק הבולענים שנפערים סביבו או השיטפונות שסוחפים הכל; זו בעיקר העובדה הפשוטה שהחי, הצומח, ותוואי השטח הייחודיים עומדים להעלם לתמיד.

אפשר להמשיך ולהתווכח למה זה קורה לנו? אם זו המדינה שאשמה בהעדר מדיניות ובזלזול מתמשך במצב הקיים, או שאלו המפעלים שכולנו אוהבים להאשים, או שאולי אנחנו שנתנו לים לברוח לנו בין הידיים? אפשר גם לדון שוב ושוב בחלופה זאת או אחרת, שאמורה לספק מים חדשים לים. ואפשר גם לומר בהכנעה שהים מגשים את ייעודו כים המוות.

אבל האמת היא שאין לנו זמן להתווכח, להתלבט או להאשים. נכון שנדמה שאין מה לעשות, אבל לוותר על הים ולהשאיר את המצב על כנו היא החלופה הגרועה מכל.

ים המלח הוא תמצית נוף ילדותי. כשהיינו ילדים ים המלח היה במרחק נגיעה, גם אם הוא לא היה ים של ממש, היינו יורדים לצוף על המים ולצעוק כשגילנו את כל הפצעים והשריטות ששכחנו ולפתע התעוררו לחיים ושרפו. היינו נוסעים לעין בוקק, לעין גדי או למערת הקמח לטיול של ליל ירח מלא.

שערו בנפשכם שהיו לוקחים מכם את הרקע לנשיקה הראשונה שלכם, את הנוף שמזכיר לכם תחושה של בית, את המקום האחד אליו אתם בטוחים שתיקחו את הילדים שלכם והנכדים שלכם כי אין אחר כמותו. על כן עלינו להמשיך לזכור ולהזכיר את מצבו הבלתי נסבל של ים המלח, לבקר בו, להילחם את מלחמת הקיום שלו בתקשורת, ברחובות, ובדרך אל הקלפי. אסור להרפות, כי אם נוותר היום מחר זה יהיה החוף, הנחל או הפארק שהוא נוף הילדות שלכם.