בלי חירות אין חיים

במקום רקע: הפעם רק שתי מילים שהם שם אחד: "גלעד שליט"

הפרשה: פרשת 'ויקהל-פקודי' החותמת את החמוש השני, 'שמות'. חוזרת ומתארת לפרטי פרטים את בנית המשכן-מקדש. אך היא פותחת בציווי שאיננו מן העניין.

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קודֶשׁ" (שמות פרק לה)

מדוע פתחה הפרשה את התיאור המפורט של מעשה המשכן בשני פסוקים המחייבים אותנו לנוח בשבת, ולהימנע-לשבות ממלאכה? והתשובה שנתנו חז"ל לעניין הינה פשוטה וברורה. בניית המשכן איננה דוחה את השבת. במילים אחרות: על כל מאות ואולי אלפי הפועלים שהיו עסוקים בבניית המשכן לשבות ממלאכתם ביום השבת. נשאלת השאלה: האם השבת שהיא יום מנוחת האדם דוחה את בנייתו לש המשכן-מקדש המכוון לכבודו של האלוקים? האם התורה עצמה אומרת לנו. חופשתו ומנוחתו של האדם עדיפה על כבוד שמים? ה 'סוף שבוע נעים' עדיף על הרוחניות הצרופה?

התשובה נעוצה בהמשכו של הפסוק בו פתחנו:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קודֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' ..." (שמות פרק לה)

השבת, יום המנוחה האנושי,איננו נתפס כמשהו אנושי המיועד לרווחתו של האדם, אלא כעיקרון דתי: "שבת שבתון לה'". דהיינו העיקרון הדתי של השבת גובר על העיקרון הדתי שבבניית המשכן. מדוע נחשב יום המנוחה האנושי לעיקרון דתי. התשובה נעוצה בעיקרון של ה'חופש'.

החופש האנושי הוא הביטוי הכי נאצל של הרוחניות של האדם. קחו מהאדם את החופש, ולקחתם ממנו את תמצית חייו. החופש לחשוב, החופש לפעול, החופש לעשות טוב ואפילו החופש לעשות רע. התורה הבאה לתקן את מצבו של האדם קובעת, קודם כל חופש. רק אדם חופשי יוכל לבנות את המשכן לאל. אין התורה חפצה בעובדי כפייה שיבנו את המשכן. אין התורה חפצה באנשים כבויי עיניים ונעדרי נשמת אדם שיבנו משכן לאל. היא רוצה בני-אדם. ובני אדם שומרים את אנושיותם רק בהיותם חופשיים. השבת מממשת את החופש בכך שהיא מוציאה את האדם המתפרנס, מהמעגל ההכרחי של עבודה, פרנסה, כסף, כפיפות, מילוי הוראות, מעשה, מעשה ועוד מעשה. היא מחייבת את האדם לפגוש את עצמו ואת משפחתו, לשחרר את המועקה שבחיי העמל ולתת דרור לנפש.

לכן שביו של גלעד שליט,' נוגע בשורש נשמתנו. נטלו את חירותו, ובכך שללו ממנו את מהותו. נכון בשורש נשמתו הוא אדם חופשי, אך שללו ממנו את האפשרות לבטא ולממש זאת. לא לחינם נאמרה פרשת השבת לישראל כשהם מכונסים כולם יחדיו, דבר שלא התבצע בשעת מסירת שאר המצוות, בדרך כלל:

וזאת כי פרשת השבת, פרשת החירות האנושית, היא המחברת את כולנו יחד, היא המהות המשותפת שלנו. אוי לנו אם נשלול אותה. אנשים משועבדים אינם 'קהל', הם אוסף של יחידים. רק אנשים בני חורין יכולים להתאגד ולהתאחד.

יש עוד אנשים נטולי חירות

ובמעבר חד מאד. יש אלפי ואולי עשרות

אלפי אנשים ונשים במדינת ישראל שאנו שוללים מהם את החירות. האנשים האלה הם שקופים. אנו לא רואים אותם, יש להם פרצוף של קופה רושמת, או שהם נראים כאילו היו חלק מדוכן המכירות. חשבו על תעשיית מרכזי המכירות. מכמה אנשים קשי-יום החוששים מלאבד את פרנסתם (והיום יותר מתמיד) ולכן הם עוזבים את בני משפחותיהם. וגם בשבת הם לא נפגשים לא עם עצמם ולא עם העיניים של ילדיהם. את זעקת החירות החרישית שלהם מחניקה תאוות הרכוש והקניות שלנו.

אף אחד לא מפגין בשבילם, אף אחד לא דואג להם. העבדות שלהם היא הכיף שלנו. אינני מטשטש את ההבדל בינם לבין גלעד. הוא בשבי החמאס האכזר. הוא לא רואה את הוריו ולא מתקשר. הוא אסיר בידי חיות טרף. הקופאית החד-הורית במרכז הקניות חוזרת בסוף הביתה. אבל אחרי כל ההבדלים התהומיים. את החירות, הכל כך מצומצמת בלאו הכי שלה, אנו דורסים שבוע אחרי שבוע.