כסף ודת. לא מה שחשבתם
איך אות נמכרת ב-16 אלף שקל ואף אחד לא מרים גבה? מישל דור, חילוני שתיעב כל חייו את "תעשיית הממון בחסות הדת", נשלח לתעד טקס הכנסת ספר תורה ברמת השרון וחזר עם תובנות חדשות
מעולם לא השכלתי להבין מדוע לפני שלושים וחמש שנים מירר אבי זכרונו לברכה בבכי מר כשתרם כסף לבית הכנסת ובתמורה קיבל לוחית פליז עליה חרוטים היו שמות שבעת אחיו ואחיותיו שנספו בשואה. מבחינתי כילד קטן התהליך היה פשוט – אתה נותן כסף ובתמורה מקבל "חשיפה" כזו או אחרת – וככל שתשקיע יותר כך יבצבץ השם שלך או של שאר הבשר שלך בצורה בולטת ומפוארת יותר. גם כשאבי נפטר תרמתי (מכספו כמובן, לא חוכמה) סכום נדיב לבית הכנסת שם הקימו את "יד יוסף" – ספרייה מפוארת על שמו - חשתי שזו עסקה ראויה מהסיבה הפשוטה שהוא הוריש לי רכוש וכדי לצאת ידי חובה המעשה צרך להיעשות כי כך הוא היה נוהג.
במשך השנים ועם מאות סיפורים ששמעתי ותיעדתי - המשוואה בעיני היתה פשוטה - הדת זו תעשייה של "שנוררים" ברמות שונות: החל באלו המדביקים לך על פגוש הרכב מדבקות בצמתים, דרך ישיבות השולחות לך מכתבים עם שובר לבנק, רבנים ו"מקובלים" הקוראים בספרים וגובים סכומי עתק - ואף כאלה שלא יבחלו בשום דרך ומצוקה של מאמינים תמימים כדי להשתמש בשם המפורש על מנת לגרוף ממון לכיסם או לישיבה אותה הם מייצגים. החשיבה הזו שלי הקרינה גם על כאלה ש"תורתם אמונתם" ובהכללה שכזו חייתי בשלווה עם העובדה שכל חובש כיפה המבקש תרומה כזו או אחרת ומבטיח לך לקבל את המשכנתא בגן עדן - הכל פשוט "עבודה בעיניים". עד לשבוע שעבר לא ידעתי ולא פיללתי שיש גם צד אחר, נדיר טהור ונקי גם בחיבור שבין כסף לדת וכאן אני מבקש לפרוס את סיפורי:
כשהגעתי לסניף הדואר שלי בעירי רמת השרון לקבל מכתב רשום, פנה אלי אריה יצחק, עובד בכיר במקום ושאל אם במסגרת כתבות היהדות ב-ynet אהיה מעוניין לתעד הכנסת ספר תורה חדש בעיר. בגלל שחוויה שכזו עדיין לא עברתי הסכמתי (לא בהתלהבות) וכאילו לעזור לאדישותי היקשה עלי העורך שהתרה בי: "תביא סיפור רק אם יהיה משהו מעניין שם" - ומעניין רבותי כה היה, שאני לא מסוגל עדיין כמה ימים אחרי להשתחרר מהאנרגיות העצומות שחוויתי בחדר קטן וצנוע בו התרחש הטקס.
ההתחלה היתה תמימה למדי: הגעתי עם הצלם לביתו הצנוע של הרב יפת טיירי בשדרה מרכזית בעיר, ולאחר זמן קצר הובא ספר התורה - חפץ דומם, עטוף בקרטון – משל היה חבילה גדולה שהגיע בדואר מרחוק. כשהסירו את הקרטון והספר ניצב אחר כבוד על שולחן עץ פשוט הצצתי ובאמת לא הבנתי מדוע לא פעם ולא פעמיים נאמר לי שספר שכזה הוא הדבר הכי קדוש ביהדות. לא הבנתי מדוע בספרי ההיסטוריה כילד תהיתי למראה התמונות של הצלת ספרי תורה שכאלה מבתי כנסת בוערים במלחמת העולם השנייה, לא הבנתי מדוע בבית הכנסת עלינו לקום, לנשק, להצביע, ובשום פנים ואופן לא לגעת ביד חשופה בקלף שהוא לב ליבו של הספר. מי פילל שלאחר כמה שעות לא אוכל יותר לעולם לחשוב כך יותר על ספר התורה.
לאחר שנפתח הספר בפני קהל צנוע שהתכונן לתפילת מנחה גיליתי לחרדתי כי הפסוק האחרון (דברים פרק לד'): "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל" אינו כתוב כהלכה אלא לאותיות יש רק "קליפה" דקה של דיו וכי תוכנן לא מולא. "אל דאגה" חייך אלי בנו של הרב שאירח את כולנו, "האותיות של ספר התורה קדושות כולן ומשאירים בסוף אותן חלולות כדי שקומץ אנשים מהציבור יזכה לכתוב אותן בתמורה למצווה של תרומה עבור עמותה כזו או אחרת". בהיתי בקלף המבהיק ובשורה החלולה ולא הבנתי עדיין מה הסיפור הגדול בכתיבת של כמה אותיות, ואז טיפין טיפין החלו להגיע האנשים – ערב רב של טיפוסים. החל בתימהונים וכלה באלו החנוטים בחליפות והחל הטקס למכירת האותיות.
המכירה הפומבית
את המכירה הפומבית של האותיות ניהל הרב אורי יצחק. מהרגע שאחז במיקרופון התחשמלה האווירה באחת, ולאחר שהסביר לציבור את העוצמה של ספר תורה ומה הוא מייצג – התחלתי להבין שלוקח חודשים ארוכים לסופר סת"ם לכתוב אות-אות באמצעים שרואים רק בסרטים ישנים. ואז זה קרה לי – בשנייה שהחלה המכירה הפומבית של האות הראשונה הבנתי שאני חלק ממחזה נדיר – לא אולם מהודר עם מנחה האוחז בפטיש עץ ומולו קהל המעלעל בקטלוג - אלא קהל השואג בשירה אדירה ועוצר את הזמן שוב ושוב, כשהמשמעות של כל אות שנכתבת מקבל עוצמה בעצם היותה חלק עתידי מהדבר הכי קדוש בבית הכנסת.
כאן אני עוצר. אף אל פי שכתבתי מאות כתבות וצילמתי לא פחות – קטונתי מלתאר את עוצמת האירוע ומי שרוצה להבין ולו במעט – מוזמן לצפות בכתבה המצולמת. אין בי את הכוחות הנפשיים להעלות על הנייר את המערבולת אליה נסחפתי יחד עם הקהל הדחוס בחדר כשמצאתי עצמי - חילוני גמור שר במלוא גרון ללא הרף ושמח בשמחת אלו שזכו לכתוב את האותיות.
המחזה של שילוב הידיים בין סופר סת"ם לאדם מן הרחוב שזכה במצווה כששניהם יחדיו ממלאים את האותיות לקול שאגות השירה האדירה לקח אותי בסוף האירוע כשהספר עשה את דרכו לבית הכנסת לשינוי שעברתי בכמה שעות: אך לפני חודש חגגתי לבני את בר המצווה שלו, ואז בהיתי בספר התורה הפתוח ואמנם די שמחתי לשמוע את קולו כמו אלפי ילדים לפניו קורא מאותן אותיות, אלא שאז הייתי עיוור לעוצמת כל אות ואות, ועתה – לאחר שחוויתי אותן נוצרות ממש אל מול עיני הנדהמות עם כל השמחה מסביב– מבחינתי האירוע היה סגירת מעגל ופתיחת חדש בכל הקשור לדבר הכי קדוש ביהדות – ספר התורה.
אפילוג
אני לא תמים,
לא נאיבי, לא פנאטי ולא פגאני – כעיתונאי זורמים אלי אין ספור סיפורים על מעשי נוכלות כאלה ואחרים במסווה של "מצוות". אישית אני תולש שיערות כשאני רואה את העבריינים נכנסים לבית המשפט עם כיפה שזה הרגע צצה על הראש, אני מסרב בתוקף לתרום לארגוני דת שונים ומשונים, אני מודע לכך שישנה גם תעשייה נבזית של "חליבת" כספים ממאמינים הנתלים בכל שבב הבטחה כזה או אחר, וגם חלק מה"מקובלים" מתגלים לא אחת כנוכלים.
הסיפור שלי עבורי לפחות מראה שיש עדיין קרן אור טהורה הבוקעת מבין העננים של תעשיית ההון ממש מתחת לאף של אלוהים. הקרן הבודדה הזו שראיתי כאן ברמת השרון פגעה ישירות גם בלבי וגם בכיסי בכך שהגשתי הצעת מחיר, שאמנם לא זכתה, אבל נחשבת כמצווה. כיום אני יודע שיש אנשים טובים, שבאמת מאמינים שתרומה כזו או אחרת יכולה להציל נפש בישראל, כי אותי לפחות המצווה הזו הצילה מאחר שעד לפני שבוע המוח שלי היה חלול בכל הקשור לנושא הזה. ממש כמו אותן אותיות במשפט האחרון של ספר התורה לפני שהתמלאו.
