מכיר את המנקה במשרד שלך?
בעבר לא התאפשר מצב בו עובד יהיה כפוף למישהו אחר מלבד זה הנותן לו הוראות במקום עבודתו. הממשלה הכשירה את השרץ, ואף זכתה לגיבוי כשהטיבה עם בעלי חברות קבלן
80 אלף עובדי סיעוד, 100 אלף שומרים, 70 אלף מנקות, חצי מליון עובדי קבלן. אלו העובדים העניים במדינת ישראל. כל אלו אינם עובדי מדינה על אף שחלקם הגדול מוצב בה, שכרם אינו מגיע לממוצע במשק ומרביתם משתכרים שכר מינימום.
המינוח ה"נקי" להעסקתם באמצעות חברות קבלניות נקרא מיקור חוץ. עובדי שוליים. אלו המתחזקים את התשתית ולעולם לא ייפגשו עם שר האוצר לדון במשבר הכלכלי. לכל היותר הם יוכלו לפגוש את החנווני, כדי להסביר לו מדוע הם זקוקים לעוד חודש של הקפה כי שוב שילמו להם תמורה לפחות שעות ממה שעבדו בפועל. עם פקיד הבנק הם ייפגשו כדי לבקש הלוואה בריבית עושק, כי חברת הקבלן נעלמה. אולי גם עם פקידת הסעד ייפגשו, כדי לשכנע אותה שלמרות שזו לא אשמתם, הם לא יוכלו להתקיים בלי תרומות.
את מתכונת ההעסקה הזו קבעה הממשלה, והיא מאושרת לאחרונה שוב ושוב על ידי בתי המשפט. היא תמיד תגובה בחוזים, במילים כתובות שיפרידו בין האותנטיות של העבודה למלאכותיות של הגדרתה הפורמלית. זאת במטרה אחת: לקבל עבודה, אך לכנות אותה שירות. לתת הוראות לעובדים - מה לבצע, היכן לעבוד, איפה ומתי, ללא אחריות הנובעת מיחסי עבודה וללא תמורה הולמת.
כל אלו הם יציר כפיה של המדינה. היא זוכה לגיבוי משפטי כשלא משלמים שכר לעובדות הסיעוד המועסקות בחברה קבלנית, למרות שהיא גובה תשלום מהמוסד לביטוח לאומי הממומן מכספי משלם המיסים. בית הדין הארצי קבע שאין שום אחריות למוסד לביטוח לאומי המתקשר עם החברה הפרטית.
כשאין ממי להיפרע, המדינה לעולם לא תטרח לפרק את החברה שחדלה לפעול ולשאת בעלויות הפירוק, כך שניתן יהיה להבטיח ולו מעט מזכויות העובדים באמצעות הביטוח הלאומי. עד לפני שנה וחצי כלל לא עניין את החשב הכללי שהתעריפים שהוא קובע לאותם "נותני שירותים", הם כה נמוכים, עד שאינם מאפשרים לממן את זכויותיהם.
מקור התרחבות העוני הוא בראש ובראשונה באי-שוויון שמייצר שוק העבודה. מאחורי כל הפרטת עבודה כעבודות הקלדה, פיקוח על מעברי רכבת, בלדרות דואר מסווג, שמירה וניקיון, מסתתרת הפיכה של עובדים לעבדים, לכאלו שמעולם לא יצליחו להרים את ראשם מעל לשכר המינימום, לקנות דירה, לגדל ילדים בכבוד ולמצוא מעט סיפוק מעבר להצלחה בהישרדות יומיומית.
לפני שמצילים את הטייקונים הגדולים, פוגשים את ראשי המשק שלא היו מאחלים לאף בן בכור שלהם לעבוד באחת מאותן חברות קבלן שמממנת המדינה, ולפני שמקימים דור נוסף של עובדים עניים, ראוי להביט שוב על כישלון השיטה, שבה כספי הציבור משמשים בעיקר להעשרת הבעלים של אותן חברות.
הגיעה העת לראות את שברי ראי הקסם של מיקור החוץ, ולומר שלא ניתן לדבר על עוני ועל אי שוויון, ובאותה נשימה לערוך תמחור ולפיו מאות אלפי אנשים ששכרם משולם דה פקטו על ידי הממשלה, זכאים לשכר מינימום נצחי תוך הפרת זכויות מתמדת.
אם בעבר בתי הדין לעבודה סירבו להכיר בכך שמי שמגיע מדי יום לעבודה במשך שנים יכול להיות עובד של מישהו אחר מלבד זה הנותן לו הוראות, הרי שבשנים האחרונות אף הם החלו להכיר ב"אותנטיות" של הפרטת שירותים אלו, בהיעדר הקשר הבסיסי שבין העובד למקום עבודתו.
לעובדים אלו אף אין מנהיג אותנטי, שכן הם כלל לא מכירים את "חבריהם" לעבודה, ולו מהסיבה הפשוטה שהם נחשבים כעובדים של מעסיק אחר. מדי פעם נעשה מאמץ לתת צבע לשקיפות שלהם, לעתים זה צבע הדם כשהם נרצחים במקום העבודה, לעתים זה צבע הכסף כשהם מתפתים להשלים הכנסה בדרכים לא מוסריות. האם לא הגיעה העת להשיב להם את צבע הכבוד העצמי?
הניתוק הגובר בחסות השיח המשפטי וחסידי ההפרטה בין מקום ביצוע העבודה לזהות המעביד, בין הוצאת כספי ציבור לחברות פרטיות ובין אי הקצאת משאבים לפיקוח על כספים אלו, הוא זה שזקוק לחשיבה מחודשת, בחברה שנאבקת על חוסנה החברתי.
עו"ד ערן גולן, חבר הנהלת עמותת קו לעובד
לפנייה לכתב/ת 
