הגידו להם כן

זה היה נכון כשהפיקו שירי דאנס, שנשמעו בהתחלה כמו עוד שיר ממטחנת הפופ שלהם, אך עם ההאזנות הפכו לעולם ומלואו; זה היה נכון בהופעתם בטקס ה"בריטס", אז זכו בפרס על תרומתם לתעשיית המוזיקה, שם הצליחו לחדש ולרגש וזה היה נכון השבוע, עם צאת הקליפ המופשט של "Love Etc", סינגל הבכורה הלהיטי מתוך האלבום האולפן החדש, העשירי במספר, "Yes".

טננט ולואו, הצמד הבלתי ניתן להפרדה 

ההבדל הבולט הראשון בין האלבום החדש לבין קודמיו נמצא כבר בפתיחה: כאן מדובר בכניסה עדינה הרבה יותר, ללא הכרזות מלחמה כמו, למשל, זו שפתחה את "Nightlife", בעזרתו האדיבה והבומבסטית של רולו מפיית'לס. מה שכן יש היא כניסה פט-שופ-בויזית מעודנת, שמתחילה ב-"Love Etc" וממשיכה ל-"All Over The World", קטע הפט שופ בויזי קלאסי.

ובכל זאת, עבור חובבי הצד המקפיץ של הפט שופ בויז - שתהיה זו שגיאה להתעלם מהם - האלבום מתחיל באמת בשיר השישי, "More Than A Dream". טקסט פשוט, הפקה מדהימה, עבודה קוֹלית מרשימה ולחן כל כך טיפוסי, שהאזנה עם עיניים עצומות זורקת אותך היישר אל רחבות הריקודים הגדולות של אירופה. יהיה זה הימור מושכל לנחש שהערוצים בהם הוקלט השיר הזה, שלבטח יהיה סינגל שייצא בהמשך, פורקו מחדש לא מכבר והרמיקסים – בדרך.

פט שופ בויז-טו-מן. לחיי הרמיקסים שבדרך

לעומתו, השירים "Beautiful People" ו-"Vulnerable", שלא ברור מדוע הופרדו באמצעות השיר הבינוני "Did You See Me Coming", משדרים אווירה מאוד בריטית, כזו קודרת, של קצה החורף, המבליטה את הצד העדין והמעט אפל של הצמד הבלתי ניתן להפרדה הזה. 

השיר השמיני באלבום, "King Of Rome", משתייך לז'אנר "השקטים" של הפט שופ בויז, הגודע את רצף השירים בעונג מכאיב. זהו שיר מקסים שמזכיר את "Liberation" שלהם מ-1993, רק בעיבוד אקוסטי-אמביינטי. מעניין שלרוב הבויז סיימו את אלבומיהם בשירים כאלה, אך לא הפעם. גם השיר הבא, "Pandemonium", מראה שהצמד כבר לא בונה את אלבומיו על פי סדר הגיוני מסוים ומלכד. השיר, מחווה לא רעה ללהיט "Can You Forgive Her", מחזיר את האלבום לקצב טוב, אך נמצא במקום הלא נכון. בכל מקרה, מדובר בלהיט פוטנציאלי משובח.

בטקס הבריטס. מוכיחים שוב ושוב שהם חכמים יותר (צילום: גטי)

לגבי השיר שכן סוגר את האלבום, "Legacy", לא צריך להיות בן גילם של הבויז טו מן האלה

 (50 פלוס), כדי להתחבר אליו. באופן מחוכם (כבר הודיתי שהם יותר חכמים ממני?) מילות השיר, העוסקות בהתגברות על אהבה שהסתיימה, מקבלות כאן ביטוי גדול יותר מאשר בשירים הקודמי, באמצעות לחן תיאטרלי ומעוות במכוון, המשרת את השירה, ולא להיפך. השיר מותיר את המאזין חובב הפופ מתוסכל, מאושר, פסימי ואופטימי באחת. היה ברור שזה יגיע: זה לא אלבום של הפט שופ בויז, אם הוא לא היה נגמר בתחושת התעלות ועצב כאחד.

פט שופ בויז, "Yes", פרלפון/הליקון