שלא תעזי לגעת בטי-שירט שלי מהצבא!
אני מאמין שלכל גבר שהיה בצבא יש עדיין בארון חולצות מהתקופה ההיא. לי יש חולצות שהן מזמן כבר לא רק בד עם הדפס אלא סמל ועדוּת, אולי אחרונה, להיותי חייל קרבי. ואחרי כל זה, היא רוצה לזרוק לי אותן לפח. זה לא יקרה
כשהיא חוזרת אני כבר בענייני הקפה של הבוקר והיא מצביעה על החולצה שלי ומכריזה לחלל הבוקר: "החולצה הזו מלאה חורים וגם קצת דהויה, הגיע הזמן לזרוק אותה!".
עכשיו תבינו, היא לובשת את חולצת סוף המסלול של "חיות הפרא" - 'חרוב' נובמבר 95, חולצה שנמצאת אצלי בארון כשהיא עוד סחבה סנדוויצ'ים עם שוקולד לבית הספר. חולצה שכדי לקבל אותה עברתי 14 חודשים של התעללויות פיזיות ונפשיות מטורפות והזויות יותר מאמא שלה. חולצה שהיא מזמן כבר לא רק בד עם הדפס, אלא סמל ועדוּת, אולי אחרונה, להיותי חייל קרבי.
"נראה לך?", אמרתי ועיקמתי את האף, "אין סיכוי".
החולצה הזו תישאר בארון הבגדים שלי עד המוות שלי או שלה (כמו שהיא נראית, היא לא רחוקה מזה, החולצה). עניין החולצות הצבאיות זה משהו שאני לא בטוח שנשים יכולות להבין את המשמעות שלו, והגיע הזמן לפתוח את הנושא.
"יש אנשים שלומדים היסטוריה, ויש אנשים שעושים אותה"
אני מאמין שלכל גבר שהיה בצבא יש עדיין בארון חולצות מהתקופה ההיא - סוף טירונות, סוף קורס, מסלול או כל סיום של משהו. המכנה המשותף לכל החולצות האלה הוא שכולן מגיעות בארבעה צבעים לבחירה, לכולן יש את סמל היחידה מקדימה, ומאחורה איזשהו איור דבילי של החנון של הפלוגה עם סלוגן עוד יותר דבילי, שרק בני 21 עם עודף טסטוסטרון יכולים להבין אותו.
קראתי לא מזמן את מה שהדפסנו על חולצת סוף הטירונות שלי, אתם לא תאמינו לדביליות: "יש אנשים שלומדים היסטוריה, ויש אנשים שעושים אותה" – חרוב נוב' 95. לא ייאמן כמה אידיוטים יכולנו להיות כשדפקו לנו את המוח עם רעל בצבע חאקי. צעירים בני 18 שרק סיימו טירונות לפני יומיים וכבר חושבים שהם מינימום משה דיין.
ויש לי עוד אחת עם כיתוב יותר דבילי: "לא על הלוף לבדו" – ועכשיו נשאלת השאלה: מה? למה התכוון המשורר, שכנראה היה סתום מדי מפחיות הבשר המשומר שעליהן כתב. ועם כל החולצות האלה הסתובבנו בגאווה. אפילו בעולם זה כבר הפך להיות סימן ההיכר של הישראלי הנודד.
נשבע לכם, אחרי הצבא כל הארון שלי היה מלא בחולצות "סיום כלשהו" ולולא אמי היקרה, שסחבה אותי בכוח לקניות בקניון, או ממציאה חגים חדשים בלוח השנה כדי לחדש לי את הגרדרובה, עד היום הייתי נשאר עם אותן חולצות ועם חורי העש.
זה כמו להודות שהזדקנו יותר מדי
ואחרי כל זה, היא רוצה לזרוק לי את החולצות לפח.
בנות יקרות, זה לא יקרה. היצרנים של החולצות יצרו חומר ייחודי שדפק לנו את המוח נטול היצירתיות האופנתית הדרושה כדי להגיד שהחולצות האלה כבר מזמן סיימו את דרכן. אתן חייבות להבין שאם אנחנו זורקים את חולצות הצבא לפח, זה כמו להודות שהזדקנו יותר מדי בשביל להבין את הסלוגנים ומשפטי המחץ שפעם הדפסנו על חתיכות הבד האיכותי שכיסה את קוביות הבטן שכבר אינן.
אני יודע שכנראה לא אלבש שוב את החולצות האלה (טוב נו, אולי רק לכדורגל, לחדר כושר, ולטיול בכנרת ... ולשינה), אבל המקום שלהן בארון שלי מובטח כמו יוסי בניון בנבחרת ישראל בכדורגל. ואם אתן לא מבינות את ההקבלה, אז חבל לנו על זמן הקריאה היקר.
האימייל של יניב
